ב"ל 54990-10-18

תקציר

התובע, סטודנט לתואר שני באוניברסיטת תל אביב עם 20% נכות יציבה בשל הפרעת קשב וריכוז, הגיש תביעה לשיקום מקצועי למוסד לביטוח לאומי, בדרישה לתמיכה כספית בלימודיו משום שאינו מסוגל לעבוד וללמוד בו זמנית. עם זאת, בית המשפט לא מצא ראיות לכך שמוגבלותו של התובע פגעה ביכולתו לעבוד או להשתלב בשוק העבודה. בית המשפט התחשב גם בעברו התעסוקתי והצלחתו הלימודית של התובע, וכן בעובדה שמוגבלותו לא מנעה ממנו לתפקד באופן תקין לאורך כל חייו, לרבות לימודיו הנוכחיים בהם הצליח מבחינה לימודית ללא צורך בהתאמות. בית המשפט פירש את בקשת התובע כניסיון לקבל סיוע כספי לכיסוי עלויות לימודיו, שאינה מטרת השיקום התעסוקתי כהגדרתו בחוק. כמו כן, נכותה של התובעת לא עמדה בדרישות החוק לשיקום מקצועי, שמטרתו לסייע לאנשים לחזור למקום עבודתם הקודם או למצוא תעסוקה מתאימה חדשה לאחר ליקוי בזיכוי. מאחר שמוגבלותו של התובע ליוותה אותו כל חייו ולא התעוררה פתאום, והוא כבר עבד ולמד עם מוגבלות זו, קבע בית המשפט כי המצב אינו דורש הכשרה מיוחדת או לימודים אקדמיים כדי להקל על השתלבותו בשוק העבודה. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את התביעה, בקובעו כי החלטת קצין השיקום הייתה סבירה ומנומקת היטב, ולא מצא עילה להתערב בהפעלת שיקול דעתו של הקצין. פסק הדין ניתן ללא הוצאות, ולתובע ניתנה זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.