דב"ע נב/14 - 0

תקציר

אלמנתו של יעקב לוסקי, שנפטר בהתאבדות, עתרה לבית המשפט בבקשה להכיר בהתאבדות בעלה המנוח כ"תאונת עבודה" לפי סעיף 75 לחוק הביטוח הלאומי. המערערת טענה כי האירועים בעבודה גרמו לבעלה מצוקה נפשית, שהובילה להתאבדותו. בית הדין האזורי מינה מומחה פסיכיאטרי, שהגיע למסקנה כי לוסקי היה כועס ומתוסכל בשל בעיות הקשורות לעבודה אך לא סבל ממחלת נפש, והתאבדותו הייתה אקט של מחאה. בית המשפט דחה את התביעה, והוביל את המערערת לערער לערכאה גבוהה יותר. הערעור התמקד בשאלה האם ההתאבדות נבעה מפגיעה בעבודה ואם ניתן להטיל ספק בעל פה בחוות דעתו של המומחה. בית המשפט העליון קיבל את החלטת הערכאה הנמוכה יותר, וקבע כי למנוח לא הייתה פגיעה מוכרת בעבודה וכי טענת עוגמת הנפש אינה נתמכת. יתר על כן, דעת הרוב קבעה כי התאבדות אינה נחשבת ככלל לתאונת עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי, בהיעדר קשר ישיר בין ההתאבדות לבין פגיעה קודמת בעבודה. בית המשפט הסכים גם עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר שלא לחקור את המומחה בעל-פה, בהתאם להנחיות האחרונות. עם זאת, אחד השופטים חלק על כך, והדגיש את הקשר הישיר בין ענייני העבודה של לוסקי לבין התאבדותו. למרות האהדה למצבו של המערער, דחה בית המשפט פה אחד את הערעור, כשהוא כבול לעקרונות ולהוראות חוק הביטוח הלאומי.