תמ"ש 8790-05-20

תקציר

התיק נסוב סביב המחלוקת בנוגע להעברות כספים מסוימות בסך 695,000 ₪ ו-45,000 ₪ שנמשכו במזומן, כולן חלק מעיזבונה של אישה שנפטרה, בין אחיה לבין נכדיה, התובעים. התובעים טענו כי יש לחלק את הכסף בהתאם להוראות המפורטות בצוואה שהותיר אחריו המנוח, ואילו הנתבעים, בהיותם אחיו של המנוח, טענו כי הכסף ניתן להם במתנה ולכן אינו צריך להיות חלק מהעיזבון. השופטת פתחה בהתייחסות לנטל ההוכחה, והטיל אותו תחילה על הנתבעים, לאור ההנחה כי בדרך כלל אין נתינה חד צדדית ללא כל חובת החזרה. עם זאת, מאחר שהיחסים בין המנוח לנתבעים היו קרובים, נטל ההוכחה הועבר חזרה לתובעים. אולם, מאחר שהקשר לא הצדיק חזקת מתנה, נדרשו הנתבעים להוכיח כי הכסף אכן ניתן להם במתנה. לאחר מכן התווה השופט את המסגרת המשפטית, והדגיש כי מתנה היא חוזה ויש להוכיח אותה באמצעות ביטויי כוונה חיצוניים. המבחן האובייקטיבי, במקרה זה, צריך לשמש לבחינת שיקול הדעת הדרוש למתנה, ומאחר שמדובר במתנה, על הנתבעים להוכיח כי אמירותיה החיצוניות של המנוחה מתיישבות עם כוונתה הסובייקטיבית. מהראיות עולה כי המנוחה חתמה על הצהרה לפיה בכוונתה להעניק לנתבעים 600,000 ₪. למרות שהחתימה תקפה, השופט בחן ביסודיות את הנסיבות שהובילו להעברה ומצא סתירות וסתירות רבות בטענות הנתבעים. כך למשל, השופטת ציינה כי הכספים שהועברו היוו את כל הונה של המנוחה, מה שעורר ספקות לגבי רצונה להיפרד מכל רכושה ולהותיר עצמה חסרת כל. יתר על כן, הנתבעים טענו כי הכסף היה דרוש לטיפולים הרפואיים של המנוחה, אך הכספים הועברו לפני שהיא ויתרה לכאורה על טיפוליה. השופטת הדגישה גם את עיתוי ההעברה, שהתרחש זמן קצר לאחר שהמנוח קיבל את הכספים מהורי התובעים, ואת הימנעותם של הנתבעים מלספק לכך כל הסבר מניח את הדעת. כן נדונה מערכת היחסים בין המנוח להורי התובעים, כאשר השופטת ציינה כי הקשר ביניהם היה חם ואוהב, בניגוד לטענות הנתבעים. כמו כן, השופטת הטילה ספק בטענת הנתבעים כי הכסף לא נוצל במהלך חייו של המנוח, וכן בהכחשתם כי הם מחזיקים בכספים. השופט מצא את הצורך של הנתבעים בהצהרת המתנה חשודה, מה גם שהיא כללה ויתור על זכותו של המנוח לחזור בו מהמתנה. לצד היעדר כל ראיה חיצונית אחרת התומכת בטענת המתנה, הגיע השופט למסקנה כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח את כוונת המנוח להעניק להם את הכסף במתנה. באשר למשיכת המזומנים בסך 45 אלף שקל, מצאה השופטת את הסברי הנתבעים בלתי עקביים וחסרי אמינות, מה גם שסכומים גדולים נמשכו בימיה האחרונים של המנוחה, כאשר כמעט ולא יצאה מביתה. לפיכך, גם כספים אלה נצטוו להיות מוחזרים לעיזבון. לסיכום, השופט פסק לטובת התובעים והורה לנתבעים להשיב לעיזבון את הסכום הכולל של 740,000 ₪, בצירוף ריבית, בתוך 30 יום, ולשאת בהוצאות התובעים בסך 35,000 ₪. פסק הדין אפשר את פרסום פסק הדין תוך השמטת שמות ופרטים מזהים.