בש"פ 4972/07

תקציר

בית המשפט התייחס לשאלה משפטית משמעותית הנוגעת לסמכותו לחלט או לעכב את החזרת כספי הערבות שהופקדו על ידי נאשמים ולהשתמש בהם לתשלום פיצויים לנפגעי עבירה במסגרת גזר הדין. המקרה התעורר עקב תקלה שבה כספי הערבות הועברו בטרם עת לקורבן למרות עיכוב ביצוע. טענתו העיקרית של הנאשם הייתה כי הערבות נועדה אך ורק להבטיח עמידה בתנאי השחרור ויש להחזירה, כאשר התיק מסתיים ללא הפרות. המדינה, לעומת זאת, טענה להמשך הנוהג שלה להשתמש בכספי הערבות לכיסוי פיצויים שלא שולמו, תוך שהיא מציינת פער בחוק ובזכויות הפרשניות שלו. בית המשפט הגיע למסקנה כי בעוד שהחזקת כספי ערבות היא בגדר החוק, שימוש בהם למטרות אחרות – כמו פיצויים לנפגעים – ללא אישור מפורש של המחוקק פוגע בזכויות קניין, בנאמנות ובשלטון החוק. בית המשפט הדגיש כי רק המחוקק יכול לגשר על פערים בחוק, וקבע כי הפרקטיקה הקיימת חורגת מסמכותה החוקית של המדינה. ההחלטה הדגישה את החשיבות של החזרת כספי הערבות למפקידים לאחר שהמטרות החוקיות משרתות, תוך איסור על הוראות חוק מפורשות אחרת. משכך, קיבל בית המשפט את הערעור בקובעו כי אין לבתי המשפט ולמדינה סמכות לשנות את ייעוד כספי הערבות ללא בסיס חקיקתי ראוי, דבר הממחיש את האיזון המורכב בין זכויות הפרט לבין האינטרסים של המדינה בהליכים משפטיים.