עפ"ת 26301-09-14

תקציר

הערעורים שהובאו בפני בית המשפט מבקשים לערער על העונש שנגזר על משיב שגרם חבלה חמורה להולך רגל בנהיגה רשלנית. ההיסטוריה הפרוצדורלית ראתה את בית משפט קמא מאזן בין חומרת העבירה לבין סיכויי שיקומו של הנאשם, ובסופו של דבר גזר עליו עונש של מאסר בפועל, תקופת פסילה מנהיגה ועבודות שירות. הן התביעה והן ההגנה ערערו על החלטה זו, בטענה כי שגה בית משפט קמא בשקלול השיקולים בהתאמה. עם זאת, בית המשפט לערעורים דחה את שני הערעורים. נפסק כי עונשו של בית משפט קמא היה סביר ואינו מצדיק התערבות, שכן הוא נופל בגדר העונשים המקובלים במקרים כאלה. בית המשפט הדגיש את הצורך בענישה מחמירה בתיקי תאונות דרכים כדי להילחם ב"מגפת המדינה", במיוחד כאשר הרשלנות הייתה מהמעלה הראשונה. זאת ועוד, דחה שופט הערעור את הטענה כי במקרים כאלה הוטל עונש של שישה חודשי מאסר בפועל כגבול העליון, והדגיש כי יש להתייחס לתאונות שנגרמו כתוצאה מרשלנות גבוהה, שלמרבה המזל לא הסתיימו בהרוגים, כאל תאונות שהסתיימו בגרימת מוות ברשלנות. השופט התייחס גם לטענת המשיב בדבר ניכוי ימי פסילה מינהלית, בהתייחסו לשיקול דעתו של השופט היושב בדין כמפורט בסעיף 42(א) לפקודת התעבורה. נוכח משך הזמן הקצר בו החזיק המשיב ברישיונו ותוצאותיה הקשות של התאונה, לא ראה בית המשפט עילה להתערב בהחלטת בית משפט קמא. בסופו של דבר, הערעורים נדחו, והעונש שהטיל בית משפט קמא על כנו.