ע 2961/07

תקציר

הכרעת הדין דנה בערעורים הן של ההגנה והן של התביעה בעקבות פסק דין שניתן נגד נאשם שהורשע בגיוס שותפים לפשע ובאספקת נשק לירי לעבר נוסעים ישראלים. ההגנה ערערה על ההרשעה וטענה בין היתר כי נפלו כשלים בחקירה וכי יש לתת משקל מופחת להודאה שמסר הנאשם. התביעה, לעומת זאת, טענה כי שגה בית משפט קמא בקביעתו את משמעות הטווח הבלתי אפקטיבי של היריות שנורו בשניים מתוך שלושה אירועי ירי. בית המשפט דחה את ערעור ההגנה, ולא מצא עילה להתערב במסקנתו של בית משפט קמא כי האדם הנזכר בהודעת העד הוא המערער. עוד הסכים בית המשפט כי גם אם רשויות החקירה התרשלו, אין בכך כדי לעורר ספק סביר באשמתו של המערער, וטענת ההגנה כי זכויותיו של מרשו נפגעו בשל הרשלנות אינה תקפה, שכן ההגנה בחרה שלא לחקור את העד חקירה נגדית. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי הטיעון להפחתת משקלה של הודאת הנאשם אינו משכנע, שכן הוא הועלה לראשונה לקראת סוף ההליך, וההסבר שניתן לשיהוי זה אינו מספק. בית המשפט דחה גם את טענת ההגנה כי ההודאה הייתה צריכה להיות מתועדת בשפתו של המערער – במקרה זה, בערבית – שכן בא כוח ההגנה לא הצביע על טעויות ספציפיות בתהליך התיעוד. באשר לצורך בתוספת ראייתית להודאת המערער, הסכים בית המשפט עם ההגנה כי בשל היעדר ראיות חיצוניות לירי, נדרשת תוספת משמעותית יותר. בית המשפט הדגיש כי בעוד שהוכחת הקורפוס דליקטי אינה דרישה להרשעה בישראל, צריכה להיות תוספת ראייתית משמעותית במקרים בהם עצם התרחשות העבירה מוטלת בספק. בית המשפט מצא כי הצהרת העד המתארת אירוע ירי בו היה מעורב המערער מהווה תוספת מספקת ומשמעותית במקרה זה. גם ערעור התביעה נדחה. בית המשפט הסכים עם קביעתו של בית משפט קמא כי טווח היריות בשניים מאירועי הירי לא היה יעיל, ועל כן לא ניתן להרשיע את המערער בניסיון הריגה. בית המשפט דחה גם את טענת המשנה של התביעה, לפיה דברי היורים שהצביעו על כך שחיילי צה"ל ירו לעברם מעידים על יעילות הירי. בית המשפט ראה טענה זו כמבוססת על ראיות שמיעה ולכן אינה תקפה. לבסוף, קבע בית המשפט כי העונש של 12 שנות מאסר שהטיל בית משפט קמא הוא מידתי ולא ראה עילה להתערב בו. השופטים, אל"מ ח' קינן וסגן-אלוף י' כהן הסכימו עם פסק הדין שניתן על-ידי סגן הנשיא, סא"ל נ' בנישו.