ת"פ 23245-03-22

תקציר

הנאשם הואשם בריבוי סעיפים של איומים וסעיף אחד של גניבה, בעקבות אירוע בו ריסס מספר אנשים בגז מדמיע ואיים עליהם. הנאשם טען כי היה שיכור מכדי לגבש את הכוונה הנדרשת לאיומים, ולכן אין להטיל עליו אחריות פלילית למעשיו. עם זאת, השופט קבע כי התביעה הצליחה להוכיח מעבר לספק סביר כי הנאשם לא היה במצב של שכרות, חלקית או מלאה, בעת ביצוע העבירות. מהראיות עולה כי צריכת האלכוהול של הנאשם לא השפיעה על הכרתו או התנהגותו, וכי הוא התכוון להפחיד את המתלוננים. השופט ציין כי מעשיו של הנאשם, כגון גניבת טלפון ובריחה מהמקום, מעידים על מודעות ברורה למעשיו ולתוצאותיהם. בנוסף, נמצא כי דבריו של הנאשם למתלוננים קשורים ישירות לאינטראקציות שלהם עמו, ומלמדים על מטרה להפחיד אותם. יתר על כן, השופט פקפק בטענתו של הנאשם לאובדן זיכרון עקב שכרות, מה גם שגרסתו לאירועים השתנתה בין חקירתו במשטרה לבין עדותו בבית המשפט. ככלל, השופט הגיע למסקנה כי הנאשם היה מודע לפרטי עבירותיו וגיבש את היסוד הנפשי הדרוש לאיומים, ולכן הוא אשם באישומים נגדו.