רע"א 825/22

תקציר

פסק הדין היה לטובת המערערת, אשר טענה כי בקשת המשיב להכרה בזכות לפי חוק הנכות אינה תקפה. הבקשה הוגשה למעלה מ-20 שנה לאחר אירוע של רשלנות רפואית לכאורה שגרמה לנכות, ולכן לא עמדה בדרישות להארכת תקופת ההתיישנות הקבועות בסעיף 32א לחוק הנכות. לגופו של עניין, המשיב לא הצליח להוכיח שלושה מתוך ארבעת התנאים הקבועים בסעיף: ראשית, הבקשה לא התייחסה ל"פגיעה רשומה"; שנית, השיהוי בהגשת הבקשה פגע באופן משמעותי ביכולת להשיג את הראיות הדרושות; שלישית, העיכוב הקשה במידה ניכרת על המדינה להיפרע מגורם שלישי האחראי לרשלנות לכאורה. החלטת הרוב, בהסכמת עמדת המערערת, קבעה כי בקשת המשיב אינה עומדת בדרישות להתגברות על תקופת ההתיישנות, ועל כן יש לדחותה, מטעמים אלה בלבד. השופט שוחט חלק על כך, וטען כי יש לבחון את הבקשה לגופה תוך שמירה על טענות המערער בדבר תקופת ההתיישנות. לטענת שוחט, הנזק הפיזי שנגרם למשיב מהווה "חבלה רשומה" כהגדרתה בסעיף 32א, ועל כן התקיים התנאי הראשון. שוחט הדגיש כי יש לפרש את החוק באופן מקל במקרים בהם מעורבים נכי צה"ל, וכי יש לאפשר למבקש להוכיח את יתר התנאים הקבועים בסעיף. זאת ועוד, שוחט טען כי אין לדחות את המבקש על הסף על יסוד עילת התיישנות, אלא יש לשמור טענה זו למבקש להעלות לאחר שהמבקש לא יעמוד בתנאי סעיף 32א.