ע"א 2133-02-12

תקציר

הערעור הוא על קביעה לפיה על המערערת לפנות את המושכר מחמת נטישה כהגדרתה בחוק הגנת הדייר. המשיבים, בעלי הבניין, הגישו בשנת 2008 תביעת פינוי והחזקה, בטענה שהמערערת, דיירת מוגנת, נטשה את הנכס בשכירות משנה ללא הסכמתם. המערערת טענה כי המשיבים הם הבעלים של הבניין, וכי חכירת המשנה ניתנה בהסכמה, או שיש להתירה מטעמים של סעד מן היושר. בית משפט קמא דחה את טענות המערערת, בקובעו כי המשיבים הם בעלי הבניין, כי לא הייתה הסכמה לשכירות המשנה, וכי המערערת נטשה את הנכס. בית המשפט הורה על פינוי המערער. הערעור מערער בעיקר על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. המערערת טוענת כי המשיבים ידעו על חכירת המשנה והסכימו לה, וכי בית המשפט ביסס את פסק דינו על ראיות שמיעה. הם מבקשים להציג ראיות נוספות. המשיבים טוענים, כי הערעור מבוסס כמעט כולו על קביעות עובדתיות, שאינן קלות התערבות של ערכאות הערעור, וכי יש לדחות את הראיה הנוספת כפי שניתן היה להציגה בבית משפט קמא. שופטי הערעור מגנים את לשונו הבוטה של המערער כלפי בית משפט קמא וסניגורו, ובסופו של דבר דוחים את הערעור. הם תומכים בממצאיו של בית משפט קמא ומציינים כי הם נתמכים בראיות. השופטים דוחים גם את ניסיונו של המערער להביא ראיות נוספות, שרובן היו יכולות להיות מוצגות בבית משפט קמא, ואשר אינן משנות את קביעותיו של בית משפט קמא. המערערת חויבה לשלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪.