ת"א 29682-12-22

תקציר

פסק דין זה משרטט סכסוך רכושי מורכב בין שני אחים, דיב ונימר, לבין יורשיו של האחרון, יחד עם צד שלישי, מבריקי, שרכש מחצית מהרכוש שבמחלוקת מנימר. הנכס המדובר הוא חלקת אדמה עם בית מגורים עליה, הממוקם בשפרעם, ישראל. האחים רכשו את הנכס מדודו בשנת 1952 והתגוררו בו עד שנת 1979, ולאחר מכן המשיכו יורשיו של דיב להתגורר בבית. בשנת 2004 הגישו יורשיו של דיב תביעה לרישום הנכס כולו על שמם, אך זו הצליחה. אלא שבשנת 2008 ערער נימר על כך וביקש לתקן את הרישום בטענה שלא היה מודע להליכי הפשרה. בית המשפט פסק לטובתו של נימר, ומחצית מהזכויות בנכס נרשמו על שמו. בעקבות זאת, בשנת 2014, ניסה נימר למכור את חלקו לתובעים, אך העסקה נפלה. לאחר מכן הגיש תביעה לפירוק השותפות, שבסופו של דבר הצליחה, והורה על חלוקת הרכוש. גם על פסק דין זה הוגש ערעור ואושר. בינתיים, נימר מכר את זכויותיו בנכס למבריקי בשנת 2014. הדבר הוביל להתדיינות משפטית נוספת, כאשר יורשיו של דיב ניסו למנוע את המכירה. בסופו של דבר, בתי המשפט פסקו לטובת מבריקי, והתירו למכירה לעמוד. בעקבות זאת הגישו יורשיו של דיב תביעה חדשה, הפעם בטענה שהשיגו מסמכים המעידים כי נימר ויתר על זכויותיו בנכס לטובתם בשנת 1997. הם ביקשו צו מניעה זמני שיעצור את צו הפינוי שהוטל במסגרת חלוקת הנכס. החלטת בית המשפט דחתה את הבקשה לסעד זמני, ביטלה את צו המניעה והתירה את המשך הפינוי. פסק הדין התבסס על מספר גורמים. ראשית, התמהמהות התובעים בהעלאת סוגיית מסמכי הוויתור, שעלו רק לאחר שנים של התדיינות משפטית וימים ספורים לאחר שבית המשפט פסק נגדם שוב, מעמידים בספק את אמיתותם ומהימנותם. שנית, בפני התובעים עמדו משוכות משפטיות משמעותיות, שכן הליכי הפשרה ופסק הדין שניתן בעקבותיהם לטובת נימר סיבכו את טענת המרמה שלהם. בנוסף, מבריקי רכש את הנכס בתום לב ובתמורה, דבר שעל פי דיני הקניין הישראלי משמעותו הגנה על זכויותיו. לבסוף, מאזן הנוחות נטה לטובת מבריקי, שכן בית המשפט מצא כי המשך המצב הקיים יגרום נזק רב יותר לו מאשר לתובעים, במיוחד לאור האפשרות להשיב את הנכס למצבו הקודם אם תביעת התובעים תצליח בסופו של דבר. התובעים חויבו לשאת בהוצאותיו של מבאריקי, והתיק נקבע למשפט מלא.