עת"מ 40168-06-14

תקציר

העתירה מערערת על החלטת העירייה המשיבה להטיל ארנונה על נכס העותרת על פי צו הארנונה רמת אפעל לשנים 2009-2011. העותרת טוענת כי היה מקום לחייב את הנכס על פי צו הארנונה רמת גן, שכן תוקפו של צו רמת אפעל פקע בשנת 2008; כי היה על העירייה לקיים הסכם פשרה עם העותרת לחייב את הנכס על פי צו רמת גן; וכי העירייה לא הייתה צריכה לסווג את הנכס כ"חניון" לפי צו רמת אפעל, שכן הדבר אינו תואם את השימוש בנכס בפועל. העירייה טענה כי יש לדחות את העתירה מחמת שיהוי והשתק שיפוטי, וכי החלטותיה בעניין חיובי הארנונה היו סבירות וחוקיות. בית המשפט לא מצא טעם בטענות העותר. נקבע כי החלטות העירייה סבירות ועולות בקנה אחד עם פסק דין של בית המשפט העליון במקרה דומה (בר תאן), שקבע כי העירייה מוסמכת להחיל את צו רמת אפעל על נכסים שסופחו לתחום שיפוטה מרמת אפעל בשנים 2009-2011. הסכם הפשרה בין העותרת לעירייה חל במפורש רק על השנים 2004-2008, ולפיכך לא חייב את העירייה להחיל את צו רמת גן בשנת 2009. לבסוף, מצא בית המשפט כי סיווגו של הנכס כ"חניון" ראוי ובסמכותה של ועדת הערר, שכבר דנה ודחתה את טענת העותר. לאור האמור, דחה בית המשפט את העתירה והורה לעותרים לשלם את הוצאות העירייה ושכר טרחת עורך דין.