עפ"ת 54017-03-11

תקציר

הערעור מתמקד ביחסי הגומלין בין שני סעיפי פקודת התעבורה. סעיף 39א קובע פסילת רישיון נהיגה למינימום של שנתיים בגין נהיגה בשכרות, אך מאפשר לבית המשפט להורות על תקופה קצרה יותר אם מתקיימות "נסיבות מיוחדות". סעיף 36(ב) אוסר על בית המשפט להתנות את פסילת המינימום, זולת אם הוסמך בחוק להורות על תקופה קצרה יותר. השאלה היא האם סעיף 36(ב) מעניק לבתי המשפט סמכות להתנות את פסילת המינימום של שנתיים גם בלי למצוא "נסיבות מיוחדות". בית משפט השלום בתעבורה בירושלים הרשיע נאשם בנהיגה בשכרות וגזר עליו שנתיים פסילה, כאשר שישה חודשי מאסר בפועל והיתר על תנאי. המדינה ערערה בטענה כי העונש חורג ממדיניות הענישה בעבירות אלה וביקשה פסילה בפועל של שנתיים. בתוך כך, ביקש הנאשם לדחות את הערעור, תוך שהוא מצטט פסיקה קודמת שאפשרה מאסר על תנאי. בית המשפט קבע כי סעיף 36(ב) מסמיך את בתי המשפט להטיל פסילת מינימום מותנית רק אם מצאו תחילה "נסיבות מיוחדות" לפי סעיף 39א לקיצור התקופה. מאחר שבית משפט קמא לא מצא נסיבות כאלה, שגה בהטלת מאסר על תנאי. עוד ציין בית המשפט כי הנסיבות עליהן הצביע בית משפט קמא, לרבות אורח חייו הנורמטיבי של הנאשם והיעדר עבר פלילי, אינן חריגות דיין כדי להצדיק חריגה מהפסילה בפועל בת השנתיים הקבועה בחוק. לפיכך התקבל הערעור, והעונש שונה לשנתיים פסילה בפועל, תוך ביטול החלק על תנאי. פרשנות זו, טען בית המשפט, מתיישבת עם כוונת המחוקק העומדת מאחורי סעיף 39א להילחם בנהיגה בשכרות בקפדנות ולהרתיע עבריינים פוטנציאליים.