ת"א 45391-03-11

תקציר

התובעים, שהם מעצבי אופנה, טענו כי הנתבעת העתיקה שני דגמי שמלות שעיצבו ומכרה אותם, ובכך ביצעה מספר עוולות. המחלוקת הראשונה היא האם התובעים עיצבו את השמלות או רכשו אותן כמוצרים מוגמרים, דבר שהתובעים מכחישים והנתבע טוען. בית המשפט מקבל את טענת התובעים, ומוצא את עדותו של מעצב התובעים משכנעת, יחד עם העובדה שהנתבע לא הביא ראיות מספיקות לתמוך בטענתו. המחלוקת השנייה היא האם הנתבעת העתיקה את שמלות התובעות. בית המשפט מצדד בתובעים, שכן הנתבע לא הצליח להוכיח את טענתו כי השמלות שמכר נרכשו כמוצרים מוגמרים, ותיקי המוצרים של הנתבעת מצביעים לכאורה אחרת. יתר על כן, חוסר יכולתה של הנתבעת לספק מידע בסיסי בנוגע לרכישה הנטענת של השמלות מיצרן סיני, כמו גם המסמך ללא תאריך שהציג כהוכחה, מביאים את בית המשפט למסקנה כי הנתבעת העתיקה את עיצובי התובעות. עם זאת, בית המשפט מוצא כי התובעים לא הוכיחו קיומו של מוניטין במוצר שלהם, תנאי הכרחי לעוולת גניבת עין, שכן הם לא הוכיחו כי הצרכנים קישרו את השמלות באופן ספציפי למותג שלהם. עיצוב השמלות לא הוכח כייחודי דיו, והתובעים לא הביאו ראיות למוניטין של השמלות, למאמצים ולמשאבים שהושקעו בפיתוחן או לירידה כלשהי במכירותיהן עקב התנהלות הנתבעת. אשר על כן, נדחות טענות התובעים בדבר עוולת גניבת עין, עשיית עושר ללא בסיס משפטי ותביעות נוספות לפי פקודת הנזיקין וחוק הנזיקין המסחרי. מאחר שהתובעים לא הוכיחו את טענותיהם, נשללים מהם גם פיצויי עוגמת נפש. התובעים חויבו לשלם לנתבע שכר טרחת עורך דין, אשר נקבע על סך של 20,000 ₪, שכן גם הנתבע דחה טענות ונסיבות המקרה נלקחות בחשבון.