ע"פ 4009/90

תקציר

בתיק משפטי מורכב שעסק באישומים של תקיפה מינית של קטינים, דן בית המשפט העליון בערעור על זיכוי המשיב על ידי בית המשפט המחוזי. המשיב הואשם בעבירות כלפי שלושה קטינים, בהם בנותיו ובתו החורגת. למרות שהערכאה הנמוכה יותר דחתה את האישומים, הערעור התמקד בזיכוי של שניים מהקטינים, וערער על ההחלטה בהתבסס על הדמיון בין עדויותיהם והיעדר ראיות מאששות הנדרשות על פי חוק הגנה על ילדים. בית המשפט בחן עקרונות משפטיים שונים הנוגעים לקבילות ולהסתפקות בעדויות קלות, תוך איזון בין הצורך בסיוע לבין האתגרים האינהרנטיים של הסתמכות על ראיות שמיעה. דעת הרוב הגיעה למסקנה כי עדויות הדורשות סיוע יכולות לתמוך זו בזו באופן הדדי, במיוחד כאשר קיים קשר אמין בשל מעשים דומים בתוך המשפחה. נבחנה ויתורו של המשיב על עדויות הקטינים במהלך המשפט, ונקבע כי על התביעה לבסס בבירור את הסתמכותה על ויתורים אלה. השופט גולדברג, המייצג את דעת הרוב, הדגיש כי למרות שהעדויות אמינות, יש צורך בסיוע בדמות ראיות נוספות כדי לבסס הרשעה, תוך הקבלה לאמות מידה משפטיות דומות במשפט האנגלי. לעומת זאת, חוות הדעת החולקת, שנוסחה על ידי השופט מצא, טענה לזהירות מפני הטיות אפשריות ותלות הדדית של עדויות. בסופו של דבר, בית המשפט העליון ביטל את הזיכוי, הורה על הרשעה והחזיר את התיק לגזר הדין, תוך הדגשת חשיבותן של ראיות מאששות גם בנוכחות עדות מהימנה.