ע"א 265/84

תקציר

המערערת, עורכת דין במקצועה, הצטרפה לתוכנית חיסכון בדירה של משרד הבינוי והשיכון. על פי התוכנית, הדיירים יוכלו לקבל מימון חלקי לדירותיהם, בשיעור של 40% מערך הדירה. המערערת נרשמה ובהמשך גילתה כי תקבל הלוואה בהיקף של 30% בלבד מערך דירתה המבוקשת. היא מחתה על כך בכתב למשרד מספר פעמים וקיבלה מידע סותר. בסופו של דבר היא חתמה על הסכם להלוואה המופחתת ורכשה את הדירה. לטענת המשרד, מדובר בוויתור על זכותה למימון הנוסף. עם זאת, בית המשפט העליון פסק לטובת המערערת, וקבע כי התנהלותה לא עמדה בדרישות הוויתור, שכן היא לא הייתה ברורה או חד משמעית. יתר על כן, מהתכתבות המשרד עצמו עם המערערת השתמע כי הסוגיה תיפתר עד לפסיקה נפרדת של בית המשפט העליון במקרה דומה וכי זכותה של המערערת למלוא ההלוואה לא ויתרה. על פי תנאי תוכנית החיסכון, כל ויתור היה צריך להיות בכתב, מה שלא היה המקרה כאן. בית המשפט הורה למשרד לשלם למערערת את יתרת הסכום, בצירוף ריבית ושכר טרחת עורך דין.