דב"ע נא/133 - 99

תקציר

במקרה שבפני נשיאת בית הדין ניתן פסק דין בעניין ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים בעניין תביעת נפגעי עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי. המערער ערער על החלטת הוועדה, שקבעה דרגת נכות של 15% בגין פגיעה שנגרמה לו בשנת 1979, בטענה לטעות משפטית באופן שבו נלקחו בחשבון התנאים הקיימים. תביעתו של המערער התמקדה בטענה כי יש להתחשב רק בממצאים רפואיים הקשורים למצב הלב, ולא במצבים שאינם קשורים כמו יתר לחץ דם, אשר לטענתו נוכו בטעות מדרגת הנכות שלו. חרף העלאת טענה זו בעבר, היא נדחתה, והמערער טען כי היא נדחתה שלא כדין. בית המשפט אישר מחדש את השיטה המקובלת לחישוב הנכות על ידי השוואת התנאים הקיימים למצב הנוכחי לאחר הפגיעה, כפי שאושר בפסקי דין קודמים, תוך שימת דגש על גישה המכונה "חשבון עובר ושב". בקשת המערער לבדיקה חוזרת נדחתה משלושה טעמים: אין נסיבות חדשות המצדיקות הערכה מחודשת, מקרי עבר הכירו באופן עקבי בקשר שבין יתר לחץ דם לאוטם שריר הלב, והקשר בין מחלות נותר שאלה רפואית מעבר לתחום סמכותו של בית המשפט. בנוסף, הביע בית המשפט מורת רוח מהוצאות שנפסקו למערערת על ידי בית המשפט המחוזי, בטענה כי הן סותרות פרוטוקולים מקובלים וקיווה שהמוסד יימנע מגביית הוצאות אלה. בסופו של דבר נדחה הערעור לחופשה, וההחלטה ניתנה ביום 7.4.91.