ו"ע 1169/00

תקציר

המערער, שאובחן כסכיזופרניה ואולי גם עם פוסט טראומה, ערער על החלטת המשיב - פקיד התגמולים - אשר דחתה את תביעתו לקצבת נכות לפי חוק ביטוח נכות. המערער, ששירת בחיל האוויר והיה מעורב באירוע טראומטי במהלך מלחמת לבנון 1982, טען כי מחלת נפשו נגרמה או הוחמרה עקב האירוע האמור. המשיב טען, כי התביעה התיישנה שכן הוגשה מחוץ למגבלת הזמן של שלוש שנים וכי המערער לא מימש את ברירת זכותו על פי החוק. בית המשפט קבע כי תביעת המערערת מהווה "פגיעה רשומה" על פי החוק, ולפיכך תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים אינה חלה. בית המשפט ביסס החלטה זו על מעברו הרפואי של המערער ועל עדות מפקדו, אשר אישרו את מעורבותו באירוע האמור. באשר ליכולתו של המערער לבחור את זכויותיו, מצא בית המשפט כי נסיבותיו של המערער היו חריגות. המערער סבל ממחלת נפש קשה, והתביעה למוסד לביטוח לאומי הוגשה על ידי אמו מבלי שהייתה מודעת לו ההזדמנות לפנות למשרד הביטחון. בית המשפט קיבל את הטענה כי המערער אינו מסוגל לבחור זכויות וכי יש לבחון את התביעה מתוך מינוי אמו כאפוטרופסית. הסוגיה העיקרית הייתה האם מחלות הנפש של המערער נגרמו עקב שירותו הצבאי או קשורות אליו. בית המשפט מצא כי המשיבה לא ערערה על חשיפת המערערת לאירוע משנת 1982. עדויות המומחה והמסמכים הרפואיים של המערער תמכו בקביעה כי מצבו הנפשי של המערער הידרדר לאחר האירוע. בית המשפט מצא כי האירוע מהווה נקודת מפנה בחייו של המערער והכיר בקשר בין סכיזופרניה שלו לבין שירותו הצבאי, וייחס 25% מההחמרה במצבו לשירות. עם זאת, בית המשפט דחה את טענת המערער בדבר PTSD, שכן המומחים לא יכלו לאבחן באופן חד משמעי PTSD, והמומחה מטעם המערער ייחס את הסיבה למחלתו הנפשית למספר גורמים. משכך, קיבל בית המשפט את הערעור בחלקו, תוך הכרה בהחמרה של 25% בסכיזופרניה של המערער עקב שירותו הצבאי. המשיב חויב לשלם למערערת הפרשי פיצויים לפי חוק ביטוח נכות, וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין.