ת"א 58747-06-18

תקציר

רשות מקרקעי ישראל תבעה נתבעת על שימוש במקרקעין שלה ללא הרשאה ותבעה תשלום דמי אכלוס. בית המשפט בחן את קבילות דוחות הבדיקה שהגישה הרשות ומצא כי בעוד שהנאשם יכול היה לערער על משקלם, הדוחות קבילים כרשומות מוסדיות. בשאלת השימוש הבלתי מורשה הראשון קבע בית המשפט כי השימוש נקבע לשנים 2011, 2014-2017 על סמך דוחות הפיקוח. עם זאת, הפער בדיווח בין 2011 ל-2014 גרם לכך שלא ניתן היה להוכיח שימוש בלתי מורשה בשנים 2012 ו-2013. לגבי השימוש הבלתי מורשה השני, בית המשפט מצא כי הוא הוכח רק לשנת 2017. הנתבע טען כי שימושו בקרקע היה חקלאי, אך בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי לא הוכיח כל כוונה להקים חממה. באשר לגודל השטח בו נעשה שימוש, בית המשפט קיבל את ראיות הרשות מזה מספר שנים אך לא אחרות. הוא התקבל לשימוש הראשון בשנים 2016 ו-2017, ולשימוש השני בשנת 2017. ביתר השנים חייב בית המשפט את הנתבע בגין שימוש בדונם אחד, כפי שהסכים. בית המשפט גם קבע את דמי השימוש המתאימים, קיבל את הערכת המומחה אך קבע תעריף נמוך יותר ממה שנטען על ידי הרשות. טענות הנתבע בדבר התיישנות ושיהוי נדחו, כמו גם טענתו כי הרשות אינה רשאית להטיל קנס. לבסוף, בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לרשות דמי תפוסה, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, שיחושבו על ידי הרשות. הסכומים היו אמורים להיות משולמים בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, כאשר זכויות הערעור שמורות.