ת"א 1714/97

תקציר

התביעה הוגשה על ידי ד"ר אברהם ניסנקורן, גינקולוג, נגד עובדתו לשעבר אירית וילדר ומעסיקתה חברת התרופות דיקסון בע"מ, בגין לשון הרע. וילדר שלח מכתב ליו"ר איגוד המיילדות והגינקולוגים בישראל, ובו האשים את ד"ר ניסנקורן בדרישת שוחד וטובות הנאה מחברת תרופות בשם שרינג. המכתב נכתב על נייר המכתבים של דיקסון והגיע גם לשרינג, ששלח מכתב לד"ר ניסנקורן וביקש הסבר. בית המשפט קבע כי האמירות במכתב מהוות לשון הרע. ד"ר ניסנקורן טען כי לנתבעים לא קמה הגנה תקפה לפי חוק איסור לשון הרע, שכן ההאשמות אינן נכונות ומעשיהם לא נעשו בתום לב. לטענתו, נגרמו לו נזקים משמעותיים כתוצאה מהפרסום, לרבות ירידה משמעותית בהכנסותיו, ופגיעה בשמו המקצועי והאישי. הנתבעים טענו כי הם אינם אחראים להפצת המכתב מעבר ליו"ר, כי עומדת להם הגנת אמת הפרסום, וכי מעשיהם נעשו בתום לב כדי להגן על האינטרסים הכספיים שלהם בתחרות עם שרינג. בנוסף, הם טענו כי לד"ר ניסנקורן לא נגרם כל נזק כתוצאה מהפרסום. בית המשפט פסק לטובת ד"ר ניסנקורן, וקבע כי הנתבעים לא הביאו ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיהם. עדויות עדי הנתבעים היו סותרות ועדות שמיעה, בעוד שעדותו של התובע הייתה אמינה. בית המשפט לא קיבל את הגנת אמת הפרסום של הנאשמים, שכן לא הוכח שד"ר ניסנקורן קיבל שוחד או דרש טובות הנאה. יתר על כן, הנתבעים לא פעלו בתום לב, שכן הם לא נקטו אמצעים סבירים לאימות המידע והיו שותפים בעצמם לפרקטיקה של מתן מתנות לרופאים. למרות שבית המשפט הכיר בכך שנגרם לד"ר ניסנקורן נזק לשמו הטוב, הוא מצא כי הנזק הממוני שלטענתו לא הוכח. למרות זאת, בית המשפט פסק לו פיצויים לא ממוניים בסך 250,000 ₪, לצד 30,000 ₪ הוצאות משפט, שישולמו ביחד ולחוד על ידי הנתבעים. עוד קבע בית המשפט כי אין לפרש את פסיקתו כמתירה את הנוהג של רופאים לקבל טובות הנאה מחברות תרופות.