ו"ע 1256/03

תקציר

סלע המחלוקת במקרה זה נסוב סביב פרשנותו של סעיף 39 לחוק מיסוי מקרקעין, המתווה את הניכויים המותרים מהשבחה. הסעיף קובע כי ניכויים מותרים בגין הוצאות שהוצאו ברכישה או במכירה של מקרקעין, לרבות ארנונה, אך רק אם הן אינן נכללות בשווי הרכישה ואינן ניתנות לניכוי לפי הפקודה. המערערת טוענת כי יש לנכות את תשלום הארנונה מסכום ההשבחה הנובע מהמכירה, שכן הוא לא נתבע ולא הוכר כהוצאה לצרכי מס הכנסה. עם זאת, הוועדה מפרשת את החוק אחרת. היא קובעת כי הביטוי "אינם מותרים בניכוי לפי הפקודה" מתייחס להוצאות שאינן מותרות בניכוי בפועל לפי פקודת מס הכנסה, ולא להוצאות שלא נוכו בפועל. פרשנות זו נתמכת בהיסטוריה החקיקתית של סעיף 39, שמטרתו למנוע ניכוי הוצאות כפול ולשמור על עצמאותו של חוק מיסוי מקרקעין מפקודת מס הכנסה. בנוסף, הוועדה מדגישה כי לשונו הברורה של החוק, לצד פסיקות קודמות של בתי המשפט וחוות דעת מלומדות, מחזקות פרשנות זו. משכך, מגיעה הוועדה למסקנה כי המערערת הייתה רשאית לנכות את הוצאות הארנונה לצרכי מס הכנסה וכי סעיף 39 לחוק מיסוי מקרקעין אינו מתיר ניכוי לצרכי מס שבח במקרה זה. להחלטה השלכות על חישוב מס רווחי הון, תוך הדגשת חשיבות ההקפדה על לשונה וכוונתה הברורה של החקיקה.