ע"א 3213/97

תקציר

פסק הדין של בית המשפט עסק בעיקר במחלוקת בנוגע למעמדן וסיווגן של חלקות קרקע על פי תכנית מתאר. המערערים טענו כי אדמותיהם, הממוקמות כביכול באזור מגורים, סווגו באופן שגוי באזור חקלאי בשל אי התאמה בין ההחלטה לבין התשריט שבתכנית. עם זאת, בית משפט קמא קבע כי התשריט קודם לכל החלטה סותרת המתקבלת בהתנגדויות, ועמד על תפקידו הדומיננטי כמרכיב קריטי בתכנית. עוד טענו המערערים כי החלטות הוועדה המחוזית מחייבות. עם זאת, בית המשפט הבהיר כי המסמך המחייב מבחינה משפטית הוא התכנית הרשמית, כפי שאושרה ופורסמה על ידי שר הפנים. בית המשפט הדגיש כי יש להוכיח כל טעות לכאורה באמצעות הליכים משפטיים מתאימים כדי לערער על התוכנית המחייבת. משכך, לא הביאו המערערים ראיות מספיקות כדי לפסול את סמכות התסקיר או להוכיח טעויות פרוצדורליות לאחר החלטת הוועדה המחוזית. בפסק הדין הודגש כי מאחר שתכנית מתאר דומה לחקיקה, שקיפות ונגישות הן חיוניות, כדי להבטיח את ידיעת הציבור על הוראות החוק. זאת ועוד, המערערים לא היו בעלי הקרקע המקוריים בעת תחילתה של תכנית הר/352א בשנת 1961 והיו מודעים לכך שהם רוכשים את הקרקע למטרות חקלאיות. משכך, אישר בית המשפט את סיווג תכנית המתאר, דחה את הערעורים והורה למערערים לכסות הוצאות מסוימות. השופטת ט' אור הסכימה עם החלטה זו, ואילו השופטת זועבי חלקה על כך.