רע"א 4433/18

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס לבקשתו של חייל משוחרר להכרה בנכות הנובעת מחשיפתו למימי נחל הקישון. החייל המשוחרר, ששירת בחיל ההנדסה בין השנים 1970 ל-1973, טען כי אבחנת הסרטן שלו בשנת 2006 נבעה מחשיפתו לנהר במהלך שירותו. הוא עתר להכרה בנכות לפי חוק הנכות, וביקש להיכלל ב"מסלול הירוק", שיעניק לו הכרה אוטומטית מבלי להוכיח באופן פרטני קשר סיבתי בין שירותו לבין מחלתו. התיק עבר מספר דיונים, כאשר הערכאות הנמוכות יותר קיבלו תחילה את ערעורו אך בית המשפט המחוזי בבאר שבע דחה אותו בסופו של דבר. לאחר מכן ביקש הוותיק רשות ערעור לערכאה גבוהה יותר. עם זאת, בית המשפט דחה את בקשתו וקבע כי ההחלטה הקודמת הייתה חוקית. בית המשפט נימק זאת בכך שהסביר כי עניינו של המבקש שונה ממקרים דומים אחרים שאושרו קודם לכן, שכן תביעתו הוגשה מאוחר יותר, בשנת 2007, לאחר שהפרקליטות הוציאה הנחיות מתקנות בשנת 2005. הנחיות אלה הבהירו כי אין להכיר בזכאות אוטומטית לתובעים שלא עמדו בקריטריונים מסוימים. יתר על כן, בית המשפט מצא כי טענתו של הוותיק בדבר הבטחה מנהלית מחייבת של שר הביטחון – שהייתה תומכת בטענתו – נעדרת מבוססות. בית המשפט הגיע למסקנה כי גם אם החלטת השר הייתה מחייבת, היא חלה בעיקר על צוללנים, מה שהמבקש לא היה. לפיכך, מצבו של המבקש נותר ללא שינוי מבחינה משפטית. לאור ממצאים אלה, דחה בית המשפט את הבקשה, תוך שהוא מביע אהדה למצבו של החייל המשוחרר. יש לציין כי בית המשפט ציין גם כי הקריטריונים ששימשו בעניינו של המבקש התפתחו עם הזמן, מה שסיבך עוד יותר את תביעתו. בהחלטה הודגש כי עניינו של המבקש לא ביסס את הקשר הסיבתי האישי האפשרי בין מחלתו לבין שירותו הצבאי, והותיר שאלה זו ללא פתרון.