ת"א 18839-12-19

תקציר

השופט החליט לדחות את תביעת התובעים נגד הנתבע במלואה. התביעה נתפסת כמוגזמת ומנופחת, וחלק מרכיביה יביאו לכפל פיצויים, שאינו חוקי על פי דיני החוזים והמכר. אין מחלוקת לגבי תקופת האיחור במסירת הדירה, שגם עליה קיבלו התובעים פיצוי מהנתבעת. הנושא היחיד לדיון הוא גובה הפיצוי המגיע לתובעים בגין השיהוי. השופט מפנה לחוק המכר (דירות), הקובע את מנגנון הפיצוי בגין איחור במסירה. על פי חוק זה, התובעים זכאים לסכום הגבוה יותר של הפיצוי שהוסכם עליו בחוזה המכר או מכפיל מסוים של דמי השכירות של דירה דומה באותו מקום. התובעים טוענים כי הם חייבים פיצוי בסך 3800 ₪ לחודש ולא 2850 ₪ שהנתבע שילם להם. עם זאת, השופט מצדד בנתבעת בעניין זה, וקובע כי התובעים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שדמי השכירות שהם תובעים מדויקים. התובעים דרשו גם פיצויים נוספים, שגם אותם דוחה השופט. אלה כוללים פיצוי מוסכם של 10% ממחיר רכישת הדירה, שאינו מצוין בחוזה המכר, וכן פיצוי נוסף בגין עוגמת נפש, דמי שימוש, הפרשי מחירים, תשלומי חשמל ותשלום עודף של הוצאות הרכוש המשותף. לטענת השופטת, מרבית הנזקים הללו אינם מוכחים, וחלקם אף בלתי אפשריים לתביעה, שכן הם מתרחשים לאחר מסירת הדירה. כמו כן נדרשים התובעים לשלם לנתבע הוצאות בסך 27,500 ₪.