ע"א 41627-02-17

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב מחלוקת הנוגעת להלוואה. הלווה פנה לבית המשפט בבקשה לפרוע את ההלוואה בתשלומים, אולם המלווה סירב לבקשה זו ודרש פירעון מיידי. עיקר העניין הוא האם ההלוואה, שלא תועדה בכתב, ניתנת להחזר על ידי המלווה. המלווה טען, כי מאחר שההלוואה לא ניתנה במסגרת עיסוקו, כאמור בסעיף 15(א) לחוק הרלוונטי, לא נדרש מסמך בכתב. הלווה, לעומת זאת, טען כי היעדר הסכם כתוב פירושו שהמלווה אינו יכול לתבוע פירעון. לאחר ששקל את הראיות והנסיבות, הגיע השופט למסקנה כי תביעת המלווה נופלת בגדרו של סעיף 2 לחוק, המחייב מסמך בכתב לחוזי הלוואה. עוד קבע השופט כי טענת המלווה כי ההלוואה ניתנה "שלא במשלח יד" אינה מבוססת ודחה טענה זו. מאחר שלא היה הסכם בכתב, ותביעת המלווה לא עמדה בקריטריונים לפטור, פסק השופט לטובת הלווה. פסק הדין בערעור דחה את תביעת המלווה וחייב את פירעון כל הכספים ששולמו על ידי הלווה לאחר פסק הדין המקורי, בצירוף ריבית. ההוצאות לא נפסקו לאף אחד מהצדדים.