עת"מ 8646-07-09

תקציר

העותר שכר שתי חנויות, המסומנות 23 ו-24, והעירייה דרשה תשלום מיסים עבור שני נכסים. העותר טען כי היה נכס אחד בלבד, והביא ראיות בדמות הסכמי שכירות ואישור עירוני לתשלומים. העירייה טענה מנגד כי העותר החזיק בנכס השני, והציג לבעלים הודעות בהן נרשם העותר כדייר. אך ההודעות לא לוו בהסכמי שכירות, והן סתרו זו את זו לגבי תחילת החזקה. בית המשפט מצא כי העירייה לא הצליחה להביא ראיות משכנעות לכך שהעותר הוא בעל הנכס השני. לפיכך, דרישת התשלום בגין הנכס השני בטלה. לגבי הנכס הראשון, לא הייתה מחלוקת כי העותרת החזיקה בו ולא שילמה את מלוא חוב הארנונה. העותר טען כי הגיע להסכם פשרה בשנת 2002, אך לא היה לו אישור לכך. מרישומי העירייה עולה כי חלק מהשיקים שמסר העותר בשנת 2002 חזרו. בית המשפט הגיע למסקנה כי העותרת לא הוכיחה קיומו של הסכם הסדר חוב. עוד טען העותר כי החוב התיישן, אך בית המשפט חלק עליו וציין כי פרעונו החלקי בשנת 2002 מהווה הודאה בחוב, תוך איפוס השעון על תקופת ההתיישנות. לפיכך, הליכי הגבייה לא היו כפופים לתקופת ההתיישנות. בסיכומו של דבר, העתירה התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה, כאשר דרישת התשלום בוטלה רק עבור הנכס השני.