ד"נ 44/75

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התמקד בפרשנותה של "הפרה יסודית" לפי סעיף 6 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תש"ל-1970, ובהשלכותיה על יכולתו של העותר לבטל חוזה מבלי לתת למשיב הזדמנות לתקן את ההפרה. בית המשפט בחן את אמת המידה של האדם הסביר ואת משמעותן של "תוצאות" בהקשר של סכסוך חוזי הנוגע לשרשרת מכירת דירות, כאשר איחור בתשלום של רוכש הוביל לשרשרת של בעיות. השופט ויתקון פירש את הסעיף באופן אובייקטיבי, תוך הבחנה בין תוצאות הנגזרות מנתונים הידועים לשני הצדדים לבין אלה הידועים רק לקורבן. היא הדגישה כי האדם הסביר הוא מושג מופשט, נבדל מהקורבן בפועל, ויש לראות בו רק כמי שצפה מראש תוצאות שניתן היה לצפות באופן סביר. השופטים ברנזון, ח' כהן ושמגר הסכימו עם פרשנות זו, והדגישו כי התוצאות צריכות להיות צפויות באופן סביר ובגדר ההסתברויות האובייקטיביות. בפסק הדין הובהר כי המבחן להפרה יסודית מיושם באופן אובייקטיבי וכי אין לצפות מהצדדים תוצאות בלתי סבירות. בנוסף, ציין השופט ח' כהן כי יש לקשור את התוצאות באופן טבעי או סביר להפרה, ואילו השופט שמגר ציין כי בית המשפט בוחן את סבירות התוצאות על סמך הסתברויות. ההחלטה דחתה את העתירה, אישרה את פסק הדין ופסק הוצאות למשיבים.