ת"א 33487-02-22

תקציר

הסכם הפשרה והשלכותיו המשפטיות עומדים במרכזו של פסק דין זה. קודם לכן הגיעו התובע והנתבע להסכם גישור, אשר אושר על ידי בית המשפט, בעקבות תביעה שהגיש התובע לפי חוק איסור לשון הרע. על פי תנאי הסכם הגישור, הנתבע היה אמור לפרסם מכתב הממוען לחברי הקיבוץ ולשלם לתובע 180,000 ₪ כפיצוי בגין פרסומים קודמים שנחשבו לשון הרע. התביעה הנוכחית נובעת מטענת התובע כי הנתבע הפר את הסכם הגישור. לגופו של עניין, התובע טען כי הנתבעת לא פרסמה את המכתב כאמור וחזרה על פרסומים מכפישים קודמים. בית המשפט בחן את חובתו של הנתבע בנוגע לפרסום המכתב ומצא כי מילא את התחייבותו בכך שהניח את המכתב בתיבות הדואר של חברי הקיבוץ. עוד צוין בפסק הדין כי ההסכם לא פירט את האופן המדויק, צורתו או תוכנו של הפרסום, והדרך בה בחרה הנתבעת הייתה סבירה. לפיכך, דחה בית המשפט את בקשת התובעת לחייב את הנתבעת לפרסם את המכתב. בהתייחסו להפרות הנטענות של הסכם הגישור, מצא בית המשפט כי הפרסום החדש אינו מהווה חזרה על הפרסומים הקודמים, שכן הוא מתייחס לאירועים שונים ולא התייחס באופן ספציפי לתובעים. כמו כן, בית המשפט קבע כי חזרתו של הנתבע על הפרסומים הקודמים בתגובתו בכתב במהלך הליך הערעור חסינה מפני העמדה לדין, לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, המקנה חסינות מוחלטת לפרסומים שנאמרו במסגרת הליכים משפטיים. בית המשפט הדגיש כי קבלת תביעת התובע תשלול את החסינות המוקנית בחוק. באשר לשאלה האם הפרסום החדש מהווה לשון הרע, קבע בית המשפט כי לא כן. נמצא כי הפרסום לא הכיל פרטים מזהים כלשהם שיש בהם כדי לקשור אותו לתובעים וכי אדם סביר לא היה רואה בו התייחסות אליהם. מאחר שהתובעים לא הוכיחו כי הפרסום כוון אליהם, לא הייתה להם עילת תביעה. משכך, דחה בית המשפט את תביעת התובע במלואה והורה לתובעים לשלם לנתבע 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין ו-1,000 ₪ הוצאות משפט.