ב"ל 5560/08

תקציר

התובע, חייל משוחרר, תבע את המוסד לביטוח לאומי לקבלת מענק עבודה מועדף. הנתבעת טענה כי התביעה הוגשה באיחור קיצוני, וכי התובעת לא עבדה בעבודה מועדפת במשך תקופת המינימום הנדרשת של שישה חודשים. לפיכך טען המוסד הנתבע כי התובעת אינה זכאית למענק מלא או חלקי. בית המשפט בחן את התביעה לגופה ומצא כי התובע אכן לא עבד במשך שישה חודשים בעבודה הנטענת, וכי העבודה אינה מתאימה לו, נוכח חוסר הכשרתו ומקצועו. עבודתו של התובע נמצאה כ"עבודה מועדפת", כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי. מאחר והתובע עבד בעבודה מועדפת זו לפחות 25 ימים רצופים במהלך 21 החודשים הראשונים, וברציפות במהלך שלושת החודשים האחרונים, הוא עמד בדרישות למענק חלקי, כפי שנקבעו בתקנות הביטוח הלאומי. באשר לטענת השיהוי של הנתבע, בית המשפט הכיר בהוראה בחוק הביטוח הלאומי הקובעת כי יש להגיש תביעות לגמלה בתוך 12 חודשים מיום הגשת עילת התביעה. עם זאת, החוק קובע גם כי ניתן להאריך תקופה זו אם התובע לא היה מסוגל נפשית לנהל את ענייניו בתקופה זו. בית המשפט קיבל את טענת התובע כי סבל מהפרעה קוגניטיבית ונפשית בעקבות פגיעה, וכי עד סוף שנת 2007 לא היה מסוגל לנהל את ענייניו, או אף לזכור היכן וכמה זמן עבד. מסמכים רפואיים תמכו בטענה זו. בית המשפט החליט כי התקופה מיום פציעתו של התובע ועד דצמבר 2007 לא תיספר כחלק מהשיהוי. כמו כן, קיבל בית המשפט את הסברו של התובע לשיהוי מסוף שנת 2007 ועד מאי 2008, מועד הגשת התביעה. התובעת פעלה במלוא המרץ להשגת המסמכים הדרושים מהמעסיק ומהיחידה להדרכת חיילים משוחררים, והסבירה לנתבעת את השיהוי במכתב שנלווה לטופס התביעה. בית המשפט הגיע למסקנה כי שיהוי זה היה סביר, וכי יכולתו של הנאשם לבחון את עובדות המקרה לא נפגעה. לאור ממצאים אלה, פסק בית המשפט לטובת התובע וקבע כי הוא זכאי למענק חלקי. לפיכך התקבלה התביעה.