דנ"א 6077/02

תקציר

בקשת הדחייה נסובה סביב ערעור שעניינו פרשנותו של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, המעניק הגנה מוחלטת לסוגים מסוימים של פרסומים. בית המשפט מוכן לראות בערעור חידוש הלכתי, אך הוא אינו מצדיק דיון נוסף משום שהוא מתיישב עם פסקי דין קודמים בפרשנויות משפטיות דומות. פסקי דין קודמים קבעו כי סעיף 13 מעניק חסינות מוחלטת לפרסומים שנעשו במסגרת הליך מעין שיפוטי, גם אם הפרסום כוזב או זדוני, שכן בחינת כשירותם עלולה להרתיע את בעל התפקיד. פסק הדין קובע כי המחוקק מעדיף את השמירה על טוהר המידות והיעילות של הליכים מעין שיפוטיים על פני זכותו של אדם להגן על שמו הטוב. זאת, משום שהיא מאפשרת לנושאי משרה מעין שיפוטית לבצע את תפקידם ללא חשש מתביעות דיבה. למרות שכבודו ושמו הטוב של אדם הם משמעותיים, בית המשפט צידד בכוונת המחוקק לשמור על הגינות בהתנהלות מעין שיפוטית. חוות הדעת המדוברת הוכנה על ידי פרקליטות המדינה במסגרת תפקידה, המצדיקה חסינות מוחלטת, וכל פגיעה בשמו הטוב של אדם בהקשר זה אינה יכולה להוות עילה לתביעה לפי חוק איסור לשון הרע. בית המשפט דחה את העתירה, וראה בפגיעה הנובעת מכך תוצאה הכרחית לשמירה על טוהר המידות הפרוצדורלי, העולה בקנה אחד עם החלטות קודמות של בית המשפט. פסק הדין הסופי ניתן ב-7 באפריל 2003.