ע"א 12340-10-16

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית ערעור וערעור שכנגד על סכסוך שכירות מקרקעין. מדובר בדייר מוגן, המערער מס' 1, שבעלה המנוח היה הדייר המקורי. המערערת מס' 1 העבירה את הנכס למערערים מס' 2 ו-3, שהיו קרובי משפחתה. המשיב ביקש לפנות את המערערים מהנכס המושכר. בית המשפט מצא כי המערערת מס' 1 זנחה את חוזה השכירות והפרה את התחייבויותיה על פי הסכם השכירות ההוגן. לא הובאו ראיות לכך שלמערערים 2 ו-3 הייתה זכות כלשהי לדיירות מוגנת, וטענותיהם הסותרות נדחו. עוד נקבע בפסק הדין, כי ידיעתו של הבעלים הקודם על שהותו הממושכת של המערער מס' 3 בנכס המושכר לא הקנתה לו זכויות כלשהן, שכן הבעלים לא נתן רשות בכתב להעברת החזקה, דבר שהיה אסור על פי הסכם השכירות המקורי. זאת ועוד, אישר בית המשפט קמא את החלטתו של בית משפט קמא שלא להעניק למערערת מס' 1 סעד מן הצדק, בשל הנסיבות החריגות הנדרשות לסעד כאמור והעדר ראיות לקשר כלשהו בין המערערת מס' 1 לבין העסק המושכר. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת המערערים ביחס לתביעת המשיב לדמי שימוש ראויים, וקבע כי המשיב לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענה זו. כתוצאה מכך, הערעור והערעור שכנגד נדחו. המערערים נצטוו לפנות את הנכס המושכר ולהחזירו למשיב עד למועד שנקבע. כל צד היה אחראי להוצאותיו, ובית המשפט הורה על החזרת הפיקדונות הן למערערים והן למשיב. החלטה זו התקבלה על יסוד הממצאים העובדתיים והדינים החלים, ולא היה מקום לדחות את פסק דינו של בית משפט קמא.