ע"א 42/89

תקציר

פסק הדין מתייחס לסכסוך בין מקור למרחב שמקורו בהסכם מכר לדירה שהוביל לחילוקי דעות ולפסק בורר. פסק הבוררות, שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, הורה למרחב לבצע פעולות מסוימות ולשלם למקור בתנאים מסוימים סכומים הקשורים למע"מ. מקור הגישה תביעה חדשה נגד מרחב בגין הפרת פסק הבוררות וההסכם, אך בית המשפט המחוזי דחה אותה בשל היעדר עילת תביעה. מקור ערערה לבית המשפט העליון בטענה כי מרחב לא קיימה את פסק הבוררות. עם זאת, בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי, בנימוק שפסק הבוררות הוא מעשה של בית המשפט וניתן לאכוף אותו רק באמצעות הליכי הוצאה לפועל או ביזיון. מכיוון שמקור לא הראתה ששיטות אלה אינן אפשריות, הערעור היה קל דעת. בית המשפט הדגיש כי פסק בורר, לאחר אישורו, שקול לפסק דין של בית משפט ויש לכבדו בהתאם. דחיית הערעור הייתה לכאורה דחיית התביעה עצמה, אך בהיעדר ערעור מרחב, בית המשפט העליון לא התערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. מקור חויבה לשלם את הוצאותיה של מרחב. בעיקרו של דבר, פסק הדין מבהיר את האפשרויות הפרוצדורליות העומדות בפני בית המשפט כאשר פסק בורר שאושר על ידי בית המשפט אינו מבוצע, מדגיש את הצורך בהצדקה להגשת תביעה חדשה על בסיס פסק הבוררות, ומאשר את חשיבותה של הבוררות כשיטה יעילה ליישוב סכסוכים.