ת"א 4098/02

תקציר

התובעת, שהייתה נשואה לבן גיאת, הגישה תביעה בטענה לבעלות משותפת על דירה ששימשה כנכס המגורים שלהם במהלך נישואיהם. הדירה נרכשה בשנת 1982 והייתה בבעלות החברה של אביו של בן גיאת. בהמשך היא הועברה לבן גיאת, שרשם את הדירה על שמו בשנת 1989. בני הזוג התגרשו בשנת 2001. בינתיים, בשנת 1997, לקח בן גיאת הלוואה מהבנק הנתבע ומישכן את הדירה. התובעת טענה כי הדירה צריכה להיות בבעלות משותפת של שני בני הזוג, שכן היא נרכשה במהלך נישואיהם ושימשה למגוריהם. עם זאת, השופט קבע כי התובעת לא הביאה ראיות מספיקות לתמיכה בטענתה. רישום הדירה על שם בן גיאת בלבד, יחד עם נסיבות נוספות, הצביעו על כך שהדירה לא נועדה להיות בבעלות משותפת. בנוסף, התנהלותה של התובעת, לרבות חתימתה על הסכם ותיקונו, סתרה את טענתה לבעלות משותפת. כמו כן, צוין כי הבנק הנתבע יכול היה לפעול ביתר שאת בבחינת הבעלות בנכס. עם זאת, מאחר שתביעת התובעת לבעלות משותפת לא צלחה, תום ליבו של הבנק הנתבע ברישום המשכנתא הפך ללא רלוונטי. עוד ציינה השופטת כי לו הייתה תביעתה של התובעת מתקבלת, היא הייתה אחראית גם לשאת בחלק מחובותיה של בן גית, לרבות חוב המשכנתא, בשל חלוקת הזכויות והחובות בין בני הזוג. עם זאת, התביעה נדחתה, וצו המניעה הזמני המונע את מימוש הדירה בוטל. התובע חויב לשלם לכל אחד מהנתבעים שכר טרחה.