ע"א 1182/90

תקציר

במקרה הנוגע לעיזבונו של יצחק לוינבוק ז"ל, הסוגיה המרכזית נסובה סביב תוקפה של מתנה שנתנה אשתו השנייה, עדה לוינבוק, לפני מותה. בצוואתו של יצחק נקבע כי לאחר מותו, מחצית מזכויותיו בדירתם המשותפת תעבור לעדה, והיתרה תתחלק בין ילדיו מנישואיו הראשונים. עם מותה של עדה, כל רכוש שהיה ברשותה מהצוואה היה אמור לעבור לילדים אלה. לפני פטירתה של עדה, היא העבירה את זכויותיה בדירה לדורית שחם ללא תמורה, באמצעות ייפוי כוח בלתי חוזר. בית המשפט המחוזי קבע כי העברה זו הפרה את כוונת הצוואה, ובית המשפט העליון אישר. בית המשפט הדגיש את פירוש הצוואה בהתאם לכוונותיו של יצחק, וציין כי הצוואה נועדה להיטיב עם ילדיו לאחר חייה של עדה. בעוד עדה יכלה להשתמש בעיזבון באופן חופשי במהלך חייה, כל העברה חלקית, כמו המתנה הלא רשומה לשחם, לא הייתה תקפה עם מותה. בית המשפט הוסיף והבהיר כי על פי דיני הירושה והמקרקעין, העסקה זקוקה לרישום כדי להיות לגיטימית, דבר שלא התרחש במהלך חייה של עדה. כך חזרו הזכויות ישירות לילדיו של יצחק. בית המשפט העליון גם עמד על הצורך לכבד את תכנית העיזבון המיועדת של המנוח, תוך הכרה בחובות מוסריות, והצביע על כך שזכויות הילדים נבעו מצוואת אביהם ולא ממעשיה של עדה. לפיכך נדחה ערעורה של שחם, והיא חויבה בהוצאות המשפט של המשיבים. החלטה זו מדגישה את קדימות כוונות הצוואה והדרישות החוקיות על פני עסקאות רכוש לא שלמות שנערכו בסמוך לסוף חייו של יורש.