ע"ע 1479/02

תקציר

המערער, ד"ר ישראל קיציס, עבד במשרד העבודה והרווחה משנת 1967 והחזיק בתפקיד מנהל המחלקה להכשרת מורים טרם פרישתו. בשנת 1987 ביקש ד"ר קיציס לפרוש בתנאי שיקבל מענק הסתגלות ומשרתו תבוטל. נציבות שירות המדינה אישרה את פיטוריו אך לא את התנאים. בשנת 1990 התחדש המשא ומתן ונחתם מזכר הבנות בין ד"ר קיציס לבין המשרד, לפיו ד"ר קיציס יפרוש לאלתר בתמורה להבטחת המשרד לפנות לנציבות שירות המדינה (הגוף המוסמך) בבקשה להגדיל את אחוזי הפנסיה שלו עקב ביטול משרה. המשרד קיים את הבטחתו, אך הוועדה אישרה רק את פרישתו ולא את התנאי. למרות זאת, הודיע מנכ"ל המשרד לד"ר קיציס כי פרישתו אושרה והאחרון פרש במועד שנקבע. ד"ר קיציס תבע את המשרד ואת הממונה על תשלום הגמלאות בטענה שהושג הסכם והופר. בית הדין המחוזי דחה את התביעה, בקובעו כי לא הייתה הפרה של התזכיר מאחר שהוועדה לא אישרה את התנאי. עוד נקבע כי גם אם המערער היה מודע לעובדה זו טרם פרישתו, הוא בחר שלא לחזור לעבודה ובמקום זאת בחר להמשיך בפרישתו. ד"ר קיציס ערער וטען כי המזכר ומכתבו של המנכ"ל מהווים הסכם, שהמדינה לא כיבדה. בית המשפט מצא כי המשרד מילא את חובתו על פי התזכיר בכך שפנה לנציבות, וכי מכתבו של המנכ"ל רק הודיע לד"ר קיציס על עמדת הנציבות. משכך, לא נעשה הסכם ופרישתו של המערער הייתה מרצון. כמו כן, בית הדין לא מצא ראיות לאפליה נגד ד"ר קיציס בהשוואה לעובדים אחרים. לפיכך, הערעור נדחה, אם כי בית המשפט לא פסק הוצאות למשיב בשל פגמים שנפלו במכתב המנכ"ל.