ע"א 20262-04-22

תקציר

פסק הדין עוסק בסכסוך דיירים-דיירים מוגנים על שיפוץ דירה ופינוי הדיירים לאחר מכן. השוכרים, קשישים ניצולי שואה, ביקשו שיפוצים לאחר אירוע רפואי, אך לא הגישו בקשה רשמית לבעלים או לבית המשפט לשכירות. בין הצדדים נערך הסכם לאפשר לשוכרים להישאר בדירה תוך ויתור על טענתם להפרת הסכם השכירות ועל זכותם לסעד הוגן בתמורה להסכמת הבעלים לשלם אגרה שתיקבע על ידי בית המשפט ולוותר על זכותם לפנות את השוכרים ללא כל תשלום. עם זאת, הדיירים נפטרו לפני שניתן היה לקיים את ההסכם, מה שהוביל למחלוקת האם יורשיהם זכאים לפיצוי הכספי המוסכם ללא פינוי בפועל. השופטים פסקו לטובת יורשי הדיירים וקבעו כי בין הדיירים לבעלים נכרת הסכם מחייב, שכלל ויתור על זכויות ותביעות מסוימות, ולכן על הבעלים לפצות את עזבונם של הדיירים, למרות שהפינוי בפועל לא בוצע לפני מותם. ההסכם, לדברי השופטים, לא היה פרוצדורלי בלבד אלא ויתור הדדי על תביעות והתחייבות לעסקה כספית. הזכות לפיצוי כספי זה עברה ליורשי השוכרים, אשר אינם צריכים להגיש תביעה נוספת שכן הם נכנסים לנעליהם של השוכרים במקרה זה. בית המשפט קמא יקבע את גובה דמי הפינוי שישולמו ליורשי הדיירים, ובכך יסיים את התיק. המשיבים חויבו לשלם את הוצאות המערערים, והוחזר הפיקדון שהופקד על ידי המערערים. השופט שוחט והשופט שילה הסכימו עם פסק הדין ועם התוצאה.