רע"א 6309/99

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין קודם הקשור לחוק הגנת הדייר. המקרה הראשון נסב סביב פרשנותו של סעיף 20 לחוק, בדבר זכויותיהם של דיירים שנפטרו וזכאותם של קרוביהם לרשת את מעמד הדייר המוגן. הסכסוך עסק בנכד שעבר לגור בדירתו השכורה של סבו בשנת 1989, ולאחר מכן המשיך להתגורר בה לאחר שהסב עבר לבית אבות בשנת 1991, ולבסוף נפטר בשנת 1992. בערכאות הנמוכות יותר היו דעות חלוקות בשאלה האם נכדו של המשיב עומד בדרישות סעיף 20. בית משפט השלום קבע כי המשיב אינו זכאי להיות דייר מוגן, שכן הוא לא מילא אחר תנאי המגורים עם סבו לפחות שישה חודשים לפני מותו, ואף לא לא היה לו מקום מגורים חלופי. אולם, בית המשפט המחוזי בחיפה הפך החלטה זו, והכיר במשיב כדייר מוגן, בקובעו כי מעברו של הסב לבית אבות אינו מנתק את זיקתו לדירה. המבקש, ככל הנראה בעל הדירה המקורי או יורשו, ביקש כעת רשות ערעור על פסק דין זה של בית המשפט המחוזי, אך נדחה בנימוק שפרשנותו של סעיף 20 כבר התבססה די הצורך במקרים קודמים. בית המשפט סבר כי אין צורך להתגורר פיזית בדירה וכן אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר כי מעבר הסב לבית אבות אינו מהווה נטישה. בנוסף, ציין בית המשפט כי ניתן לפרש באופן סביר את המונח "ילדים" בסעיף 20 כך שיכלול נכדים, וכי ההוראה ל"קרובים אחרים" תכסה את מצבו של המשיב בכל מקרה. החלטה זו מחזקת את ההגנה הניתנת לדיירים ולבני משפחתם הקרובים, מדגישה כי מעבר לבית אבות אינו מוותר אוטומטית על זכויות הדייר, תוך הדגשת עקרונות התקדים המשפטי והבהירות בשיטת המשפט בישראל.