רע"א 7002/17

תקציר

בית המשפט דחה את בקשת רשות הערעור בעניין אשמה תורמת משום שהטיעון לא הציג שאלה משפטית רחבה יותר ונפל בגדר פסיקה מבוססת, מה שהגביל את התערבות ערכאת הערעור. עם זאת, היא בחנה את פרשנותו של הכלל "המובן מאליו" שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין, תוך התמקדות באי ידיעתו של מי יש לבחון – הנפגע או התובע. מבחינה היסטורית, פסק דין פריצקר התמקד בידיעתו של הנפגע, אך הפסיקה המתפתחת מדגישה כיום את העמימות האובייקטיבית במשפט, ולאו דווקא את ידיעתו של הנפגע בזמן האירוע. כלל "Res Ipsa Loquitur" מעביר את נטל ההוכחה לנתבעים בהתקיים תנאים. למרות הביקורת, כלל זה מסייע לתובעים באתגרים ראייתיים, במיוחד באירועים כמו אירועי בנייה שבהם לא ניתן לגבות עדות ישירה. במקרה דנן, המערערים לא עמדו בתנאי הראשון להחלת הכלל בשל אמצעים זמינים לבירור פרטי התאונה. משכך, ערעורם נכשל והותיר את האחריות הנזיקית על 75% כנגד המשיבים. יתר על כן, בית הדין הכיר בסוגיה החוזרת ונשנית של תאונות עבודה ובצורך בהתייחסות משפטית ורגולטורית מערכתית לסוגיה חברתית נפוצה זו.