ע"א 6839/19

תקציר

בהחלטה משפטית הנוגעת להתחייבויות הכספיות בין בני זוג, נקבע כי פקודת פשיטת הרגל מתייחסת לכל חייב כאל ישות עצמאית, תוך הדגשה כי פשיטת רגל של אחד מבני הזוג אינה מסבכת אוטומטית את השני. בית המשפט הבחין בין מצבים בהם ניתן לחלוק חובות על פי הסכמים משתמעים של שיתוף בנכסים בין בני זוג והכיר בכך שניתן לסתור חזקות כאלה. הודגש כי בעוד שיחסים כספיים המבוססים על "כלל שיתוף" עשויים לכלול התחייבויות משותפות, הדבר אינו חל באופן אחיד על התחייבויות כלפי נושים חיצוניים. באופן ספציפי, לגבי זוגות שנישאו לפי חוק יחסי ממון לאחר 1974, אין חזקה כללית של חובות משותפים אלא אם הוכחה כוונה ספציפית לחלוק, במיוחד לגבי נכסים מסוימים. המערערים בתיק ביקשו לתבוע חלק בחובות החייב בגין פעילות עסקית הממומנת בהלוואות, תוך הסתמכות תחילה על טענות של בן זוגו של החייב בנכסים מסוימים. למרות שחזקת השיתוף הכללית נדחתה, בית המשפט התיר בחינה מחודשת אפשרית של תביעות אם ניתן לבסס כוונה ספציפית לחלוק בנכסים אלה (ובכך התחייבויות). התיק הוחזר להמשך הליכים לבחינת טענות אלה בעילות משפטיות נכונות, והמערערים היו רשאים לתקן את טענותיהם בהתאם. בית המשפט התייחס גם לטענות אחרות של עשיית עושר ומרמה, וקבע כי אין לדחות אותן אך ורק בשל דמיונן לעילות החוסות תחת פקודת פשיטת הרגל. בית המשפט נתן למערערים הזדמנות לנסח מחדש את גישתם ביחס ליחסי ממון, תוך שהוא מצביע על פרשנות דקדקנית של התחייבויות משותפות בהקשרים זוגיים ומאשר מחדש הליכים עצמאיים כנגד תביעות חוב אינדיבידואליות.