רע"פ 10255/05

תקציר

בפסק הדין המדובר מדובר מדובר בארבעה מבקשים שהואשמו בשורה של עבירות נגד אזרחים בולגרים המועסקים בחברת בנייה בישראל. בית משפט השלום זיכה שלושה מתוך ארבעת המבקשים מכל אשמה, ואילו המבקש מס' 2 הורשע בשהייה בלתי חוקית בארץ. התביעה ערערה על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי, בטענה כי שגה בית משפט השלום בכך שלא נתן להם דחייה לאיתור עדי מפתח. בית המשפט המחוזי הסכים וקבע כי ההחלטה אינה משקפת את האינטרס הציבורי בהטלת אחריות על מעסיקים בגין פגיעה בעובדיהם. עם זאת, בשל חלוף הזמן, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי חידוש הדיון באישומים אלה אינו מעשי. בית המשפט המחוזי התייחס גם לסוגיות הנוגעות לחקירת המבקשים והמתלוננים, ודחה את טענת המדינה כי החוקרים אינם מחויבים לברר חשדות לחשוד. עוד נמתחה ביקורת על גישתו של בית משפט השלום להערכת מהימנות עדויות המתלוננים, וטענה כי הוא אינו מביא בחשבון את מעמדם הפגיע ואת פערי הכוחות בינם לבין המבקשים. בסופו של דבר, הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקשים בשורה של סעיפי אישום, בהם תקיפה בנסיבות מחמירות, חבלה חמורה ואיומים, והחזיר את התיק לבית משפט השלום לצורך מתן גזר הדין. על המבקש 1 נגזרו תשעה חודשי מאסר ועל המבקש מס' 2 12 חודשי מאסר בפועל, בצירוף עונשי מאסר על תנאי נוספים. על מבקש 3 ומבקש מס' 4 נגזרו עונשים מופחתים. לאחר מכן הגישו המבקשים בקשה לבית המשפט העליון, אשר נדחתה, ובכך אישרה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט מצא כי טענות המבקשים, שכוונו בעיקר להערכות המהימנות ושיקולי התרגום של בית המשפט המחוזי, לא העלו סוגיות כלליות שיש בהן עניין ציבורי המצדיקות התערבות. יתר על כן, היא הסכימה עם נימוקיו של בית המשפט המחוזי להתערב בממצאי בית משפט השלום ובהרשעותיו שבאו בעקבותיו. משכך, נדחתה בקשת רשות הערעור, וגזרי הדין עמדו כפי שהחליט בית המשפט המחוזי.