ת"א 57185-08-18

תקציר

הכרעת הדין במקרה זה כוללת שני נאשמים; המעסיק, חברה ישראלית והמבטח. השופט מפריד תחילה בין שני הנתבעים, שכן קיימות עילות תביעה שונות נגדם. למבטח יש סעיף שיפוט ייחודי בחוזה שלו עם המעסיק הקובע כי התדיינות משפטית יכולה להתרחש רק בבתי משפט פלסטיניים. מאחר שהמעסיק אינו מכחיש סעיף זה ואף מסכים איתו, השופט פוסק כי המבטחת מפוטרת מהמקרה הנוכחי על הסף. עם זאת, המעסיק אינו מצליח בטענתו כי בית משפט השלום בירושלים אינו הפורום המתאים לתיק נגדו. השופטת קובעת כי מאחר שהמעסיק הוא חברה ישראלית, ויחסי עובד-מעביד כרוכים בחובות הנוגעות לבטיחות העובדים, יש אינטרס ציבורי להשאיר את המקרה בפורום זה. בהמשך לשאלת הדין החל, דן השופט בכלל לפיו יש להחיל את דין המקרקעין בהם בוצעה העוולה. במקרה הזה, זה יהיה החוק הפלסטיני. עם זאת, המעסיק טועה בהנחה זו, שכן אזור התעשייה שבו התרחש האירוע הוא חלק מהתנחלות יהודית הנשלטת על ידי החוק הישראלי. פסיקות קודמות, כגון הלכת ינון, תומכות בחריג זה לכלל. לפיכך, הדין החל במקרה זה הוא הדין הישראלי. מאחר שתקופת ההתיישנות בישראל היא 7 שנים, נדחית גם טענת המעסיק כי התיק התיישן. השופט מורה לתובע לשלם את הוצאות המבטחת ודוחה את מועד התשלום עבור הוצאות המעסיק עד לפסק הדין הסופי. פסק הדין נפסק לטובת המעסיק.