ע"פ 7323/19

תקציר

במקרה זה, המערער הורשע תחילה בעבירות לפי פקודת הסמים המסוכנים ונגזרו עליו 64 חודשי מאסר, לצד עונשים נוספים הכוללים פסילה של חמש שנים מלהחזיק רישיון נהיגה, החל ממועד ריצוי עונשו. המערער, ששוחרר ביום 18.12.2014, לא הפקיד את רישיונו ולא המציא תצהיר בהתאם לדרישות התקנה, ובכך מנע את תחילת תקופת פסילתו. באוגוסט 2019 הגיש בקשה לחידוש רישיון הנהיגה, בקשה שנשללה, מה שגרם לו לפנות להתערבות שיפוטית להכרה בתקופת הפסילה רטרואקטיבית ממועד שחרורו. בית המשפט קבע כי רשות הרישוי, ולא בתי המשפט, אחראית לטיפול בבקשות לחישוב תקופות פסילה, כפי שנקבע בפרשת ג'אבר. אי ידיעתו של המערער לדרישת הפיקדון לא שינתה את תקופת הפסילה. ניסיונות להבחין בין "חישוב" לבין "הכרה" בתקופות פסילה, המצביעים על בירור שיפוטי מובחן, נדחו על ידי בית המשפט כחסרי בסיס. למרות פרקטיקות סותרות ברשות הרישוי, הדגיש בית המשפט את הדבקות בפסק דין ג'אבר, וקבע כי על הרשות לטפל בבקשות מסוג זה, תוך הכרעת המחלוקות בבית המשפט לעניינים מנהליים. ההחלטה מדגישה את הצורך בהנחיות פרוצדורליות ברורות של רשות הרישוי כדי למנוע מאנשים להיקלע לעמימות מנהלית. באופן סופי, בית המשפט אישר את ההנחיה הפרוצדורלית לפיה בקשות צריכות לעבור דרך רשות הרישוי, ובמידת הצורך לערער עליהן בבית המשפט לעניינים מנהליים, תוך שהוא מותיר את עניינו של המערער ללא הכרעה להליכים עתידיים.