פש"ר 38123-10-13

תקציר

החלטת בית המשפט מתבססת על הפסיקה הקיימת בדבר הדרישות להכרזה על פשיטת רגל, כאמור בסעיף 18ה(א)(2) לפקודה. לדברי בית המשפט, יש לבחון את סוגיית תום הלב בכניסה להליכי פשיטת רגל בשלב הפטור ולא בשלב ההצהרה. בית המשפט מבחין בין המקרה הנוכחי לבין מקרים קודמים בעלי חומרה משפטית ומוסרית רבה יותר, כגון רוזנברג ושיכמן, שכן המקרה הנוכחי עוסק בפסק דין אזרחי של משא ומתן בחוסר תום לב ולא בהרשעה פלילית. חובו של החייב לנושה אינו מבודד, ומספר נושים נוספים, בהם בנק לאומי, אינם מתנגדים להכרזה על פשיטת רגל. בית המשפט לוקח בחשבון גם כי החייב לא הועמד לדין ולא הורשע בעבירה כלשהי, את הזמן שחלף מאז האירוע, את עברו הצבאי של החייב ואת העובדה שהנושה לא פתח בהליכי הוצאה לפועל כלשהם כנגד החייב. ככלל, בית המשפט מגיע למסקנה כי מתקיימים הקריטריונים להכרזה על החייב כפושט רגל, ולכן בקשת הנושה נדחית. החייב מוכרז פושט רגל, והמנהל המיוחד ימונה כנאמן.