עת"מ 15912-10-21

תקציר

העתירה, שביקשה לבטל את החלטת ועדת הערר, נדחתה על ידי בית המשפט. בית המשפט הסכים עם החלטת ועדת הערר שלא לאשר את בקשת העותר לכניסה לחניה בשל שני טעמים מוצדקים. ראשית, שטח הכניסה המוצע מוגדר כ"שביל הולכי רגל" על פי התכנית החלה, דבר היוצר מניעה משפטית. שנית, הבקשה התמקדה רק בבניין של העותרת ולא הציגה תמונה כוללת של המגרש כולו ולא התייחסה למבנים האחרים שבו. בית המשפט הדגיש את סמכותה המקורית הרחבה של ועדת הערר כמוסד תכנוני, המאפשרת לה לקבל החלטות תכנוניות עצמאיות ולבקר את בחירותיה של הוועדה המקומית. התערבות שיפוטית בהחלטות אלה היא נדירה ומתרחשת רק כאשר קיימים פגמים בהליך או בתוצאה, כגון חריגה מסמכות, חוסר תום לב או חוסר סבירות. השופט לא מצא פגמים כאלה בהחלטת ועדת הערר והסכים עם פרשנותם לחוק והפעלת שיקול הדעת. זאת ועוד, דחה בית המשפט את טענת העותרת לאפליה, והסכים עם טענת המשיבים כי הטיפולים השונים במבנים נבעו מההיסטוריה התכנונית השונה שלהם. עוד הדגישה השופטת כי הסכמים פרטיים בין בעלי הזכויות או הוראות בתקנון אינם גוברים על הוראות תכנית רובע 4 ואינם מגבילים את שיקול דעתם של מוסדות התכנון. השופט הכיר בשימוש בפועל של השטח ככביש והכיר בצורך להסדיר אותו, והסכים להצעת ועדת הערר לשנות תחילה את הייעוד ולאחר מכן להגיש בקשה לפתרון חניה המתחשב בכל המבנים במגרש. הבקשה להורות לוועדה המקומית לקדם תכנית לשינוי הייעוד בתוך פרק זמן קצוב נדחתה, שכן בית המשפט כיבד את שיקול הדעת של רשויות התכנון בניהול הליך התכנון. לבסוף חויב העותר לשאת בהוצאות המשיבים, בהוצאות בסך 30,000 ₪.