ע"א 796/80

תקציר

במקרה דנן, דן בית המשפט העליון בערעור על דחיית תביעת נזיקין שהגיש מערער שנפגע כאשר רימון, שנלקח שלא כדין ממחנה צבאי על ידי המשיב מס' 1, הושלך לתוך אלה הומה אדם וגרם להרוגים ולפצועים. המשיב מס' 1, שנמצא בלתי כשיר לעמוד לדין, נטל את הרימונים במהלך שירות החובה שלו בצה"ל. המערער טען כי יש להטיל אחריות על המדינה, שזוהתה כמשיבה מס' 2, בגין רשלנות בגיוס אדם שאינו יציב לכאורה בנפשו, וטען כי לא נערכו בדיקות מספיקות לפני הגיוס וכי היה פיקוח לא יעיל במחסן התחמושת. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערער בשלב מוקדם, שכן הם לא הביאו ראיות למצבו הנפשי של המשיב מס' 1 בעת גיוסו, ובכך ייחסו חוסר רשלנות מצד המדינה. בית המשפט העליון הדגיש את חשיבותה של גישה זהירה בדחיית תביעות מחוסר עילה, והדגיש כי אם ניתן לתקן את החסר, בית המשפט מאפשר בדרך כלל תיקון. עם זאת, אם גם לאחר הוכחת עובדות לא יינתן סעד, הפיטורים מוצדקים. גיוס בני השירות כפוף לחוק, המחייב עילות ספציפיות לפטור. טענת הרשלנות, כדי לחייב את המדינה לתת דין וחשבון, נדרשה לעמוד במבחנים משפטיים ספציפיים, לרבות ציפייה, הערכת סיכונים ושכל ישר – שאף אחד מהם לא הוכיח את חבות המדינה כצופה פני עתיד לאירוע כזה היה בלתי סביר. בנוסף, ציין בית המשפט העליון כי מעשה פלילי רצוני ובלתי צפוי של הפרט עלול לנתק את הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק שנגרם כתוצאה מכך. בסופו של דבר, הערעור נדחה, ובכך אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר ולא הותיר אחריות למדינה נוכח היעדר קשר סיבתי ואי הוכחת רשלנות בהתאם לדרישות החוק, והותיר את המערער ללא פיצוי בגין נזקיו.