ע"פ 548/73

תקציר

הכרעת הדין דנה בשני אישומים נגד המשיב. האישום הראשון היה לפי סעיף 152(1)(ג) לפקודת חוק העונשין, 1936, בגין גרימת קטין לעסוק בזנות, ואילו האישום השני היה בגין ניסיון שידול לזנות לפי סעיף 2(א)(1) לחוק לתיקון חוק העונשין, תשכ"ב-1962 וסעיף 29(ד) לפקודת חוק העונשין, 1936. בית המשפט המחוזי זיכה את המשיב מהאישום השני והרשיע אותו באישום הראשון, וגזר עליו 18 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 1,500 ש"ח. המדינה ערערה על הזיכוי באישום השני ועל הקלת העונש באישום הראשון. בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה באישום השני, והרשיע את המשיב בניסיון שידול. בפסק הדין הוסבר כי עבירת השידול היא עצמאית, וניסיון לשידול לזנות הוא בר ענישה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שאין לפרש את היעדרו של הביטוי "או ניסיון לשידול" בחוקים הרלוונטיים כפוטר ניסיון שידול מעונש. יתר על כן, צוין כי גם המחוקק האנגלי השמיט ביטוי זה וראה בניסיון שידול עבירה. באשר לערעור המדינה על גזר הדין בגין האישום הראשון, הודה בית המשפט כי עונשו של בית המשפט המחוזי היה מקל יתר על המידה. עם זאת, מאחר שהמשיב כבר ריצה עונש מאסר ונראה כי הוא עושה מאמצים לשיקום, בית המשפט העליון נהג באיפוק והחמיר את עונש המאסר על תנאי לשלוש שנים בלבד. תנאי המבחן נותרו ללא שינוי.