ע"ח 10278-07-25

תקציר

מדובר בסוגיה עקרונית של סמכות מנהלית ושיפוטית בכל הנוגע להחלטות המשטרה והביקורת השיפוטית שלה, במיוחד בכל הנוגע להגבלות על הגישה להר הבית. בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, בוחן את היקף הפיקוח השיפוטי על החלטות המשטרה לפי סעיף 4א לפקודת המשטרה ואת המסגרת המשפטית המתאימה להחלטות פרטניות להגבלת גישה מטעמי שיקולים ביטחוניים. **עקרונות משפטיים וחידושים מרכזיים בהחלטה כוללים:** • **תיחום השיפוט בין ביקורת שיפוטית מנהלית לביקורת שיפוטית פלילית:** בית המשפט שב ומאשר כי החלטות הניתנות על ידי המשטרה לפי סעיף 4א לפקודת המשטרה הן מינהליות מטבען ונמצאות בסמכותו הבלעדית של בית המשפט הגבוה לצדק. פסק הדין המוסמך שניתן לאחרונה בבג"ץ 4897/24 בעניין "ידינו על הר הבית" מדגיש כי החלטות על הרחקת אנשים מהר הבית כרוכות בפעולות מנהליות שאינן דומות למעצר או מעצר לפי חוק המעצרים או חוק המעצרים, ולכן אינן כפופות למסגרות משפטיות אלה. הדבר מחזק את העיקרון לפיו הגבלות ביטחוניות על גישה הן מינהליות מטבען, והביקורת עליהן מוגבלת למערכת המשפט המנהלית, או, במקרה של החלטות מנהליות, לבג"ץ. **ההבחנה בין מדיניות לבין שיקולים אישיים:** על קביעת בית המשפט קמא כי החלטות פרטניות מסוימות – כגון הגבלת גישתו של אדם מסוים על סמך התנהגות בעבר – ניתנות לביקורת על פי חוק המעצרים (סעיף 42(ב)(3)). בית המשפט העליון מבהיר כי כל ההחלטות המתקבלות לפי סעיף 4א, לרבות היתרים או סירובים להגבלת גישה, הן מנהליות בלבד ואינן מבוססות מדיניות או כרוכות במדיניות, ולכן הן חורגות מתחום פסקי הדין של חוק המעצרים ותחת סמכותו של בית המשפט העליון. הדבר מחזק את העיקרון לפיו החלטות ביטחוניות אינדיבידואליות הן מנהליות ולא פליליות, ולכן הן נתונות לביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון בלבד. • **חידוש משפטי בגבולות הביקורת השיפוטית:** בית המשפט דוחה את ההבחנה בטענה שהחלטות להתיר גישה מיוחדת בזמנים מסוימים - כמו המועדים המבוקשים על ידי המשיב - הן פחות רחבות או שונות מהותית מאיסורים מוחלטים. בית המשפט מדגיש כי כל הגבלה או החלטה הנוגעת לגישה, בין אם לשלול או להגביל, חולקת את אותו אופי מנהלי וחייבת להיבחן על ידי בית המשפט העליון. הדבר עולה בקנה אחד עם העיקרון הרחב יותר לפיו החלטות מנהליות בהקשרים ביטחוניים מחייבות פיקוח שיפוטי אחיד, המחזק את תפקידה של הרשות השופטת באמצעי ביטחון מנהליים כאלה. • **החלת התקדים האחרון בהקשר של הר הבית:** בית המשפט מסתמך על פסק הדין האחרון של בית המשפט העליון בעניין *ידינו להר הבית*, הקובע במפורש כי החלטות להוציא אנשים מהר הבית כרוכות בסמכות מנהלית המוחרגת ממסגרות המשפט הפלילי כמו דיני המעצרים. בית המשפט מאשר כי הביקורת השיפוטית על החלטות כאלה היא בלעדית לבג"ץ, ובכך קובע גבול משפטי ברור המגביל את סמכות השיפוט של ערכאות נמוכות יותר על החלטות ביטחוניות מנהליות אלה. • **השלכות של זכויות פרוצדורליות מנהליות:** בית המשפט מדגיש את טענות המשיב בדבר הגינות פרוצדורלית, לרבות היעדר תשתית עובדתית ראויה, היעדר הליכי שימוע ואי מתן הנמקה – כל עקרונות ההיכר של המשפט המנהלי. היבטים אלה תומכים בהשקפה כי החלטת המשטרה צריכה להיות כפופה להליכי ביקורת שיפוטית מנהלית מסורתיים ולא למשפט פלילי או הליכי מעצר. **סיכום עקרונות משפטיים וחידושים:** - המקרה שב ומדגיש את עליונותו של בג"ץ בבחינת החלטות הנוגעות להגבלות ביטחוניות לפי סעיף 4א. - הוא מבהיר כי החלטות הנוגעות לגישה לאתרים דתיים רגישים כמו הר הבית הן מנהליות מטבען ואין לסווג אותן תחת חוקי מעצר או מעצר. - ההחלטה מדגישה כי החלטות הקשורות לביטחון הפרט ניתנות לביקורת במסגרת המשפט המנהלי, ומקדמות פיקוח שיפוטי עקבי והוגנות פרוצדורלית. - הוא מחזק את ההבנה שהגבלות על גישה, בין אם הן אוסרות או מתירניות, חולקות את אותה מסגרת משפטית ומנגנוני ביקורת, ובכך סוגר את הדלת להגבלת היקף הביקורת באמצעות הבחנות המבוססות על מדיניות לעומת שיקולים אינדיבידואליים. בעיקרו של דבר, החלטה זו שומרת על שלמות הביקורת השיפוטית המנהלית בהחלטות מנהליות ביטחוניות ומבהירה את הגבולות בין סמכות שיפוט מנהלית לפלילית, ובכך מקדמת את העיקרון המשפטי לפיו הגבלות אלה חייבות להיות כפופות לפיקוח שיפוטי חזק של בג"ץ.