סע"ש 65563-12-15

תקציר

התובע, מר אברהם סידאוי, תבע את מעסיקו לשעבר, העירייה, לשיפוי בגובה 50% מפיצויי הפיטורים שלו. מר סידאווי טען כי העירייה התחייבה להגדיל את שכרו בתמורה לוויתור על זכותו לערער על הליך משמעתי נגדו ועל ויתור על זכויותיו התקציביות לפנסיה. העירייה הכחישה את קיומה של הבטחה כזו, וטענה כי מעשיו של מר סידאווי נעשו כדין ומתוך הבנה מלאה של ההשלכות, לרבות ויתור על זכויותיו. עוד טענו כי כל הבטחה לפיצויי פיטורים טעונה אישור של ועדה סטטוטורית, בה לא היו חברים מר וייס (הממונה על הגמלאות והפנסיה בעירייה) ומר ביטון (סמנכ"ל אגף שכר וזכויות סוציאליות), ולכן לא יכלו להבטיח למר סידאווי דבר מטעם הוועד. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי טענתו של מר סידאווי להבטחה אינה עקבית וסותרת ראיות אחרות, לרבות כתב ידו שלו על מסמכי הפיטורים ועדותו של עורך דינו, עו"ד אבו שרקי. במסמכים עליהם חתם מר סידאווי צוין בבירור כי ההשלכות של בחירותיו הוסברו לו וכי הוא מבין אותן, וכי 50% הנוספים ידרשו את אישור הוועדה. עוד קבע בית המשפט כי מר וייס ומר ביטון ניסו להניא את מר סידאווי מלבחור בפיצויי פיטורים על פני הפנסיה שלו, וכי תצהיריהם עקביים ומהימנים. זאת ועוד, הוועדה שאישרה את בקשתו של מר סידאווי לפיצויי פיטורים בשיעור של 100% דחתה גם את בקשתו לתוספת של 50%, וציינה כי סיכויי האישור קלושים בשל עברו המשמעתי. בית המשפט הסכים עם החלטת הוועדה, ומצא אותה סבירה ועולה בקנה אחד עם מינהל תקין. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את תביעתו של מר סידאווי וקבע כי לא ניתנה לו כל הבטחה מנהלית, וכי גם אם הייתה כזו, לא ניתן היה לקיימה בשל סמכותה של הוועדה לדון בהחלטות על פיצויי פיטורים. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם, ופסק הדין ניתן שלא בנוכחות הצדדים.