ע"א 50/91

תקציר

פסק הדין המדובר הוא תוצאה של ערעור לבית המשפט העליון, שהוגש על ידי רופא שרישיונו לעסוק ברפואה הותלה לחמש שנים על ידי שר הבריאות, בעקבות שני אירועים נפרדים של מעשה מגונה במטופלים. הערעור ביקש לקצר את משך התליית הרישיון, כאשר בא כוח המערער הציע השעיה של שנתיים, בהתאם להמלצת דעת הרוב של ועדת המשמעת. בית המשפט העליון קבע כי הסמכות לקבוע עונש משמעתי לרופאים נתונה לשר הבריאות בלבד, ותפקידה של ועדת המשמעת הוא מייעץ. בית המשפט לא יתערב בעונש שקבע השר אלא אם כן יש סטייה מהותית מהסבירות או מהצדק, טעות מהותית בשיקול הדעת או אם העונש מחטיא לחלוטין את מטרתו. בקביעת ההליך המשמעתי יש להחיל סטנדרט גמיש, המתחשב בחומרת המסוכנות הנשקפת לציבור, בצורך בהרתעה כללית, בכבוד המקצוע ובאמון הציבור בו. בנוסף, יש להתחשב בנסיבותיו האישיות של הרופא, כאשר משקלן משתנה ממקרה למקרה. בית המשפט הדגיש את חומרת מעשיו של המערער, אשר פגעו באמונם ובכבודם של מטופליו, ואת הצורך בתגובה עונשית המשקפת חומרה זו, משמשת גורם מרתיע ושומרת על אמון הציבור במקצוע הרפואה. בית המשפט הכיר בנסיבות המקלות, לרבות גילו של המערער ועברו הנקי מאז האירועים. עם זאת, היא הייתה מודאגת מחוסר התובנה של המערער לגבי מעשיו. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי עונש ההשעיה של חמש שנים הוא חוקי, והעביר מסר ברור לגבי גבולות ההתנהגות המקצועית המקובלת, ולכן דחה את הערעור. כל צד היה אחראי לשכר הטרחה שלו.