ע"א 22402-03-10

תקציר

הערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, אשר צידד במשיבים בסוגיית ההתיישנות, מתקבל. עניינה של תביעת רשלנות כנגד חברה ומבטחה על כך שלא מנעו את חשיפתו של בעלה המנוח של המערערת לאסבסט בעת שעבדו במפעלן בשנות השישים. המשיבים טענו כי התביעה הוגשה מחוץ לתקופת ההתיישנות, למעלה מעשר שנים לאחר התרחשות הנזק הנטען. עם זאת, טענו המערערים כי הנזק בא לידי ביטוי רק בשנת 2002, עת אובחן אצל המנוח סרטן מזותליומה, הנגרם בדרך כלל כתוצאה מחשיפה לאסבסט. בית המשפט שלערעור פסק לטובת המערערים, בקובעו כי תקופת ההתיישנות של רכיב הקשר הסיבתי בתביעה לא החלה עד שהמנוח קיבל את האבחנה. מאחר שהתביעה הוגשה בתוך שבע שנים מאותה אבחנה, הערעור מתקבל, והתיק יוחזר לבית משפט השלום לדיון מלא לגופו. המשיבים חויבו לשלם הוצאות ערעור בסך 10,000 ₪. פסק הדין דן בהרחבה בהלכה החלה על תקופת ההתיישנות בתביעות נזיקין, בפרט במקרים של "מחלות סמויות" עם תקופות דגירה ארוכות. סעיפים 8 ו-89(2) לחוק ההתיישנות ופקודת הנזיקין, בהתאמה, לכאורה סותרים, אך בית המשפט מפרש אותם כחלים על יסודות שונים של התביעה. בעוד שסעיף 89(2) מתייחס ליסוד הנזק, סעיף 8 מתייחס לרשלנות ולקשר סיבתי. פרשנות זו מבטיחה כי גישתם של התובעים לצדק לא תוגבל שלא לצורך וכי תכליתו של חוק ההתיישנות תשרת מבלי לפגוע בזכויות חוקתיות. יש לציין כי הצעת חוק מבקשת לאחד את תקופת ההתיישנות על כל התביעות, לרבות נזיקין, תחת חוק אחד.