ת"א 55050-11-17

תקציר

התובעים והנתבעים ניהלו סכסוך משפטי בנוגע לנזק שנגרם לנכס מושכר. התובעים טענו כי הנתבעים, שוכרי הנכס, אחראים לנזק שנגרם כתוצאה משריפה שפרצה עקב שימוש רשלני שלהם במקום. לטענתם, הנתבעים הפעילו נגרייה בנכס המושכר, בניגוד להסכם השכירות, מה שהוביל לכשל חשמלי ולשריפה שבאה בעקבותיו. הנאשמים הכחישו את הטענות וטענו כי סיבת השריפה לא נקבעה. בית המשפט בחן את הראיות והטיעונים שהציגו הצדדים. הוא שקל את סעיפי הסכם השכירות הנוגעים להשבת מצבו של הנכס ואת הדינים החלים על אחריות השוכר. בעילה החוזית טענו התובעים כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות בכך שהשתמשו בנכס למטרות שלא הוסכם עליהן ולא תחזקו אותו כראוי. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובעים לא הוכיחו כי השריפה נגרמה מרשלנות הנתבעים או מהפרת חוזה. באשר לעילת הנזיקין, הפעילו התובעים את סעיף 39 לפקודת הנזיקין, אשר מעביר את נטל הראיה לנתבע בתביעות נזקי אש. עם זאת, בית המשפט קבע כי סעיף זה אינו חל על הנתבעים כתופסים בנכס. תחת זאת, נדרשו הנתבעים להוכיח כי הנזק לא נגרם כתוצאה מרשלנותם, כמפורט בסעיף 24 לחוק השכירות וההלוואות ובסעיף 2(ב) לחוק האפוטרופוסים. בית המשפט מינה מומחה שיחקור את סיבת השריפה ויקבע את אחריות הנתבעים. חוות הדעת של המומחה, יחד עם עדות המומחה מטעם הנתבעים, תמכו במסקנה כי מקור השריפה לא נקבע ולא נגרם כתוצאה מכשל חשמלי בכבל המאריך, כפי שנטען על ידי התובעים. עדותו של המומחה שמונה על ידי בית המשפט נמצאה אמינה ועולה בקנה אחד עם חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים. זאת ועוד, בית המשפט ציין כי ראיות התובעים לגבי היקף הנזק אינן מספיקות. התובעים הסתמכו על חוות דעת של שמאי מבלי להציג את המומחה כעד, מה שהחליש את טענתם לגובה הנזק. בסופו של דבר, בית המשפט פסק לטובת הנתבעים, וקבע כי הם אינם אחראים לנזקי השריפה. תביעת התובעים נדחתה הן מטעמים חוזיים והן מטעמים נזיקיים, והפכה את שאלת הנזק למיותרת. כל צד חויב לשאת בהוצאותיו, והנתבעים לא נדרשו לשלם הוצאות כלשהן.